בש"פ 6956/98 מוחמד ג'זמאוי נ. מדינת ישראל

העורר נעצר על פי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה) עד לסיום ההליכים שהוגשו נגדו בת.פ.335/98, בו מיוחסות לו עבירות של הצתת צמחיה במזיד וקשירת קשר לביצוע פשע.

בא כח העורר מלין על כך שמרשו נעצר אף על פי שלא היו בפני בית המשפט ראיות מספיקות כדי להצדיק את המעצר הזה, מה גם שגם לדעת בית המשפט לא הוכחה עילת מעצר, דהיינו לא הוכחה מסוכנות. עוד מלין הוא על כך שבית המשפט היפלה בין מרשו לבין נאשם נוסף באותו כתב אישום, נאשם אשר הושת עליו רק מעצר בית.

בא כח העורר מפנה את תשומת ליבי לכך שגם בית משפט קמא עצמו סבור היה שאין מסוכנות בעורר אין צורך לעצור אותו, אלא שבית המשפט סבור היה שהוא אנוס על פי הדיבור של פסיקת בית המשפט העליון לעצור את המשיב, ואלה דבריו של בית משפט קמא:

"כשלעצמי, ובהיעדר ראיה על כך שחסין וג'זמאוי מהווים סכנה לביטחון האדם, הציבור והמדינה, ולאור עברם הנקי, דעתי היא כי אין מקום לעצור אותם עד תום ההליכים, מעצר, שעל פי קביעתו של הנשיא ברק בפ"ד זדא הוא חריג, בהתחשב בתנאי המעצר, בתקופה העוברת עד שיוכרע דינם כשהם בחזקת זכאים.

נאלץ אני ללכת בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון ולהורות על מעצרם של חסין חמדאן ושל מחמד ג'זמאוי"

בא כח המדינה מסכים עם ההסגה על כך שבית המשפט חייב לעצור נאשם בהצתה גם אם הוא סבור שאין בו מסוכנות. אולם, כך סבור בא כח המדינה, בתיק זה יש ראיה מספקת למסוכנות המחייבת מעצר.

אני סבור שטעות היא לחשוב שיש הלכה פסוקה שבכל מקרה שאדם מובא לדין בעבירת הצתה בית המשפט חייב לעצור אותו עד תום ההליכים. לא זו בלבד שאין זה נכון, אלא שעבירה של הצתה אפילו לא נזכרת בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, בין העבירות שלגביהן קיימת חזקת מסוכנות.

השופט הנכבד הסתמך בדבריו על החלטת השופט טירקל בבש"פ 2999/98, בשורת ההחלטות הנזכרות שם. נכון ששם נאמר מפי השופט טירקל, בין היתר:

"בשורה של החלטות שיצאו מבית משפט זה הודגשה חומרתן היתרה של עבירות הצתה ונסיון להצתה, חומרה שבה, כשלעצמה, יש כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים ולשלול את חלופת המעצר אפילו כאשר הנאשמים הם קטינים..."

אבל אין בדברים האמורים כדי לקבוע שאין לבית המשפט שיקול דעת. גם מקרה של הצתה צריך לבדוק לגופו. יתכנו מקרים שחרף חומרתה הרבה של עבירת ההצתה בדרך כלל, לא תהיה מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים במקרה מסויים.

נראה לי שגם השופט הנכבד בבית משפט קמא לא חושב שזאת באמת הלכה שצריך בכל מקרה של נאשם בהצתה לעצור אותו, והא ראיה, שהוא בעצמו שחרר את אחד הנאשמים בתיק זה.

מן הכלל אל הפרט:

אף על פי שהשופט אומר שהוא מחליט כך, רק בעקבות ההלכה, נראה לי שהוא הגיע לתוצאה הנכונה בנסיבותיו של התיק הזה. השופט מתאר בהחלטה את הראיות שיש נגד העורר, כך שמבחינת התשתית הראייתית בודאי שיש בסיס לאישום. מבחינת המסוכנות די בראיות בדבר הקשר שקיימות כדי להראות שיש מסוכנות ושלא מדובר בעניין שהוא מקרה חד פעמי ואין חשש שיחזור על עצמו.

אשר לטענה בדבר הפליה בין העורר לבין קטין ששוחרר בחלופת מעצר, הרי אין כאן הפליה אלא הבחנה. הקטין נאשם רק באחד משני האישומים שבכתב האישום וחלקו באירוע הזה גם כן היה מזערי, ושהשופט הנכבד מנמק את החלטתו בעניין זה כדבעי.

יש עוד להוסיף שבא כח המדינה הצביע בפני על ראיה לכאורה של נסיון העורר להשפיע על מעורב אחר בעבירות בשם חמדאן צעיף, ושלא להודות במה שעשה. המעשים מהווים שיבוש הליכי משפט וזו כשלעצמה עילה מספקת למעצר.

משהגעתי למסקנה שיש עילת מעצר, צריך עוד לדון בשאלה אם ראוי להשתמש בחלופת מעצר. גם בעניין זה נראה לי שצדק בית משפט קמא בנסיבות של ההצתות שבהן מדובר, ובהתחשב בעבירת הקשר אין כל דרך למנוע נסיונות נוספים בדרך של חלופת מעצר. משום כך הערר נדחה.