בש"פ 2999/98 עדנן נטשה נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום בשל עבירות של נסיון להצתה והכנת עבירה בחומרים מסוכנים. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, הכין העורר יחד עם אדם נוסף בקבוק תבערה שאותו עמד העורר להשליך על מכונית שחנתה בתוך חצר ביתו של בעליה.

בית המשפט המחוזי בירושלים ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים ומכאן עררו שלפני.

2.מן הראיות עולה כי כחודשיים ימים לפני המעשה גויסו העורר ושותפו לארגון הבטחון המסכל הפלשתיני ובמשך החודש הראשון השתתפו בקורס של ארגון זה ביריחו. את המעשה עשו לפי הוראותיו של הממונה עליהם מטעם הארגון, שמקום מושבו באבו דיס שליד ירושלים. לטענת באת כוח העורר מדובר בקורס לאימון גופני - כלשונה, "כמו גדנ"ע" - שבו השתתף העורר והמעשה עצמו לא היה אלא מעין "מבחן". העורר אף הודרך להצית את המכונית רק אחרי שבעליה ייצא ממנה ולא יהיה איש בסביבתה.

עוד ציינה באת כוח העורר את התוודותו המיידית של העורר, בקשת הסליחה והמחילה מצידו ומסירת פרטים מלאים על המעשה ועל שותפו. כן הצביעה על גילו הצעיר - יליד 1976 - על כך שאין לו הרשעות קודמות, עבודתו במקומות עבודה מסודרים לפני הפרשה וכן על כך שהוא בן למשפחה מכובדת. לדעתה, מלמדות נסיבות המעשה וכן נסיבותיו האישיות על כך שאין כל יסוד לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של מאן דהוא. מכל מקום, בודאי שדי כאן בחלופה למעצר.

3.בשורה של החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה הודגשה חומרתן היתרה של עבירות הצתה ונסיון להצתה, חומרה שבה כשלעצמה יש כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים ולשלול חלופה למעצר, אפילו כאשר הנאשמים הם קטינים (דברי השופט י' קדמי בבש"פ 4254/94 נדאל בן מחמוד מחראב נ' מדינת ישראל , לא פורסם, תקדין עליון 94(3), 245; דברי השופט ד' לוין בבש"פ 4834/94 מוחמד חושייה נ' מדינת ישראל , לא פורסם, תקדין עליון 94(3), 1631; דברי השופט מ' חשין בבש"פ 2356/95 שטרן שמואל נ' מדינת ישראל , לא פורסם, תקדין עליון 95(2), 20; דברי השופט י' קדמי בבש"פ 981/97 בילאל סלמן נ' מדינת ישראל , לא פורסם, תקדין עליון 97(1), 772; ודבריי בבש"פ 5307/97 מדינת ישראל נ' אליהו וילגה , לא פורסם, תקדין עליון 97(3), 631). כן הודגשה הסכנה המיוחדת שבהתפשטות אפשרית של האש. בהחלטתי בבש"פ 5307/97 הנ"ל גם עמדתי על משמעותו של מניע אידיאולוגי, כגורם המגביר את החשש שהנאשם יחזור על מעשיו, ועל כך שיש דרכי התנהגות המעידות על הנאשם שמורא המשטרה אינו מוטל עליו.

סבורני שכל אלה נתקיימו בעורר וביתר שאת. כאמור, השתייך העורר לארגון הבטחון המסכל הפלשתיני, השתתף בקורס של הארגון ובעשותו את המעשים שבהם הוא מואשם פעל לפי הוראות האחראי עליו בארגון. בהודעתו במשטרה, בתשובה לשאלה מדוע נשלח להצית את הרכב, השיב "לא יודע. תפקידנו אני ורואד בבטחון המסכל באבו דיס הוא רק לבצע משימות שמטילים עלינו אותם מבלי לשאול שאלות " (ההדגשה שלי - י' ט'). חשוב לציין, כי, כאמור לעיל, חנתה המכונית שאותה התכוון העורר להצית בחצרו של בית מגורים. צדק בא כוח המשיבה כאשר העלה את החשש שהצתת מכונית, שאיננה גרוטאה אלא משמשת לנסיעה, עלולה לגרום להתלקחותו של הדלק שבמיכלה ולהתפשטותה של הדליקה אל הבית שלידו היא חונה.

חבר בארגון שמפקדיו מורים לבצע משימות כאלה, המוכן לציית להוראותיהם בלי להרהר אחריהן, ואף נוטל על עצמו סיכון של תוצאות כאלה, מעיד על עצמו שהוא עלול לחזור על מעשיו וכי אין עליו מורא אדם וכנראה שגם אין עליו מורא שמיים.

4.חככתי בדעתי אם, לאור נסיבותיו האישיות של העורר, יש לנקוט חלופה למעצר - שעיקרה איסור שיוטל עליו לצאת מביתו - ושוכנעתי שאין לעשות כן. במקרה הנדון קיים, כפי שראינו, סיכון ממשי שאם יקבל העורר הוראה מן האחראים עליו יפר את התנאי ויחזור על מעשיו. אי אפשר למנוע סיכון כזה אלא בדרך של מעצר.

5. הערר נדחה.