בש"פ 5307/97 מדינת ישראל נ. אליהו וילגה

1.על המשיב ועל אדם נוסף הוגשו בבית המשפט המחוזי בירושלים כתבי אישום המייחסים להם עבירות של הצתת רכב, ניסיון להצתת רכב וחבלה במזיד בכלי רכב. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, באו המשיב ואדם נוסף, כשהם רעולי פנים, באישון לילה לשכונה ערבית בירושלים, שלחו אש בכלי רכב אחד, ניסו לשלוח אש בכלי רכב נוסף וגרמו נזקים לכלי הרכב. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה של העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים והורה לשחררו בתנאי שיגור בבית הוריו במושב אביעזר. כן חייב אותו ואת הוריו להפקיד מזומנים וערבויות להבטחת התייצבותו וקיום תנאי שיחרורו. לבקשת העוררת השהה בית המשפט את השחרור עד להגשת ערר על ההחלטה.

בעררה טענה באת כח העוררת כי בית המשפט לא אמד נכונה את מידת מסוכנותו של המשיב, לאור העובדה שהעבירות המיוחסות לו נעברו על רקע אידיאולוגי ובתקופה שתלויים ועומדים נגדו מספר כתבי אישום. אלה גם מעידים עליו, לדעתה, שלא יקיים את תנאי חלופת המעצר ולכן דינו להעצר עד תום ההליכים.

בא כח המשיב טען לעומתה כי המשיב הוא צעיר עול ימים - יליד שנת 1978 - שאין לו עבר פלילי וזאת הפעם הראשונה שהוא נתון במעצר ממושך. אשר לכתבי האישום שהוגשו עליו טען "שהם בתחום האפור שבין חופש ביטוי לעבירות פליליות קלות". עוד טען שבמכוניות לא אחזה אש וכי הראיות הן נסיבתיות ומעידות בדוחק על נסיון להצית.

2.סבורני כי הדין עם העוררת וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד.

כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, וכן מהחלטתו, בידי העוררת ראיות מספיקות להוכחת העבירות המיוחסות למשיב. גם אני סבור כך. יתר על כן, בכתבי האישום שהוגשו על המשיב לפני הפרשה הנדונה מיוחסות לו עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפתו וכן התפרעות, שנסיבותיהן קשורות לתפילה בהר הבית. המשיב שוחרר כנגד ערבויות שהוטלו עליו במשטרה אולם לא היה בכך כדי להרתיעו מלחזור ולהסתבך בעבירות הנדונות. כל אלה, בצירוף העובדה שביסוד המעשים עמד, ככל הנראה, מניע אידיאולוגי, מקימים יסוד סביר לחשש שהמשיב יחזור על מעשיו, או יעשה מעשים אחרים שיש בהם כדי לסכן את בטחונו של אדם או של הציבור אם ישוחרר מן המעצר.

3.גם בית המשפט המחוזי מצא "כי בכך הוכחה עילה למעצרו כמסוכן לציבור הערבי או לרכושו". אף על פי כן סבר כי "לאור המגמה של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-, ולאור חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו, נראה לי כי ניתן להבטיח את בטחון הציבור מפני המשיב, ע"י שהוא יגור בבית הוריו במושב אביעזר, ולא ייצא משם עד לסיום משפטו".

סבורני כי בנסיבות הענין הנדון אין בתנאים אלה כדי להשיג את מטרת המעצר.

כידוע, נמצא מושב אביעזר במרחק נסיעה קצר מירושלים, באזור כפרי. מעשיו של המשיב מעידים עליו שמורא המשטרה אינו מוטל עליו. אם ישוחרר לבית הוריו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, יוכל בנקל להתגנב בלילה מבית הוריו, לנסוע לירושלים ולחזור על מעשיו. אם סבר בית המשפט המחוזי שמן הראוי לנקוט כאן בחלופה למעצר, היה עליו לפרט בהחלטתו את הטעמים שהביאו אותו להחלטתו וכן לשקול כראוי אם יש בחלופה שקבע כדי לבטל את הסכנה. אין בהחלטתו טעמים כאלה, מלבד איזכור כללי של המגמה המתגלה בחוקים הנזכרים, ואין היא מגלה אם נשקלו כל השיקולים אלה מול אלה.

4.לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.