בש"פ 7554/98 אהרון קורנבליט נ. מדינת ישראל

1.על העוררים בתיק בש"פ 7554/98, אהרון שמואל קורנבליט (להלן - "קורנבליט") וחיים עזיזיאן (להלן - "עזיזיאן") הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בשל עבירות של קשירת קשר ועשיית פשע, התפרצות, היזק בזדון והצתה, בניגוד לסעיפים 499 (א) (1), 406 (ב), 452, ו- 448 רישא לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן - "החוק"). לעזיזיאן יוחסה גם עבירה של גניבה בניגוד לסעיף 384 לחוק. גם על העורר בתיק בש"פ 7635/98, יהושע וייס (להלן - "וייס") - ועל נאשם נוסף שאינו עורר בערר שלפני - הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בשל אותן עבירות שיוחסו לקורנבליט ולעזיזיאן יחד. לפי הנטען בשני כתבי האישום, בתמצית, קשרו אנשים רבים, וביניהם העוררים, קשר להתפרץ לשתי דירות ברחוב מאה שערים שבהן התגוררו מספר דיירים נוצרים, להשחית את הדירות ואת תכולתן, כדי לגרום להסתלקות הדיירים מן השכונה.

בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור), בהחלטתו מיום 27.11.98, ציווה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. העוררים עררו על ההחלטה. לפני מועד הדיון בערריהם שחרר בית משפט השלום את עזיזיאן ממעצרו, כך שהחלטה זאת עניינה ערריהם של קורנבליט ושל וייס בלבד.

2.טענותיהם העיקריות של באי כוחם של קורנבליט ושל וייס, בתמצית, הן שאין תשתית ראייתית, אף לא לכאורה, נגד מרשיהם. לדעתם אין לסמוך על דברי וייס בהודעותיו במשטרה, שבהם הפליל את עצמו ואת קורנבליט, וכן אין למצוא חיזוק לדברי וייס בעובדה שמרשיהם היו במקום המעשה. עוד טענו ששחרורם לא יסכן איש וכי, מכל מקום, יש לנקוט לגביהם חלופה למעצר.

3.לא מצאתי ממש בטענותיהם של באי כוחם של קורנבליט ושל וייס לעניין התשתית הראייתית. כפי שאמר וייס במשטרה היה קורנבליט בדירה, זרק ממנה חפצים לרחוב ואף עודד אחרים. כן אישר קורנבליט עצמו שנכנס לחדר המדרגות של הבניין. וייס העיד על עצמו שהיה בדירה וצפה במתרחש. כאשר הגיעו למקום שוטרים נלכד וייס על גג הבניין, יחד עם אחרים שהיו בדירה או סמוך לה, ונמלטו לגג. לא למותר להוסיף לעניין זה כי האירועים הנדונים ארעו בשעות 02:00 - 03:00 לערך. אכן, אין לדחות, כמובן, את האפשרות כי אחרי שמיעת הראיות במשפט יעלה בידי באי כוחם לקעקע את הראיות; אולם, בשלב זה, אין מנוס מן המסקנה שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמות.

מעשים כאלה מעידים על עושיהם שקיים יסוד סביר לחשש כי יסכנו את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. לכך אוסיף כי בהחלטות אחרות עמדתי על משמעותו של המניע האידיאולוגי, כגורם המגביר את החשש שהנאשם יחזור על מעשיו, ועל הסכנה המיוחדת שבמעשי הצתה, בשל החשש שהאש תתפשט. (בש"פ 5307/97 מדינת ישראל נגד אליהו וילגה

(טרם פורסם), תקדין עליון 97 (3) 631;

בש"פ 2999/98 עדנן נטשה נגד מדינת ישראל (טרם פורסם), תקדין עליון 98 (2) 542 , וכן האסמכתאות שם). לכך יש להוסיף כי קורנבליט הורשע בעבר - אמנם, בשנים 1984, 1988 ו- 1992 - בעבירות של איומים, השתתפות בהתפרעות, העלבת עובד ציבור, התפרעות שסופה נזק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עברו של וייס נקי.

4.נמצא שמתקיימת כאן עילת מעצר נגד העוררים ויש לבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור. לעניין זה יצויין כי קורנבליט הוא יליד 12.11.61 - דהיינו, כבן 37 שנים - נשוי ואב לששה ילדים, שהגדול שבהם כבן 14 שנים והקטן בן חודשים ספורים. וייס הוא יליד 7.6.71 - דהיינו, כבן 27 שנים - גרוש ואב לילד קטן. באי כוחם הציעו לשחררם בערובה. בא כוחו של קורנבליט גם הציע ששחרורו יותנה בכך שישהה בביתו בירושלים, או בבני ברק, ולא ייצא מן המקום שייקבע. בא כוחו של וייס הציע שישהה בבית הוריו ברכס שועפט ולא ייצא משם.

לא בלב קל הגעתי למסקנה שאין לנקוט לגבי העוררים דרך של חלופה למעצר. משפחתו הגדולה של קורנבליט וכן גילו הצעיר ועברו הנקי של וייס יש בהם, לכאורה, כדי להטות את הכף בכיוון של חלופה. מאידך גיסא, מכריע את הכף הסיכון שיחזרו על מעשיהם, שאליו מצטרף עברו הפלילי של קורנבליט.

5.איני רואה עצמי פטור מלעמוד, בשולי הדברים ובקצרה, על דברי בא כוחו של קורנבליט כי "יש תחושה קשה של הפלייה בלתי מוצדקת ואי צדק חריף" בשל כך שמאות אנשים שהשתתפו במהומה לא נעצרו וכן בשל כך שיתר הנאשמים, זולת העוררים, שוחררו ממעצרם. גם טענה זאת יש לדחות. אני מסכים כי מעצרם של אנשים בודדים, מתוך המון של מתפרעים שרובם לא נעצרו, מעורר תחושה של הפלייה; קל וחומר כאשר שניים מתוך ארבעה שנעצרו שוחררו ממעצרם. אולם, בנסיבות הפרשה הנדונה לא היה, כנראה, בכוחה של המשטרה לעצור את כל המשתתפים במהומה ומסופקני אם מותר לבוא עליה בטרוניה בשל כך. אשר לעצורים ששוחררו הרי, אפילו אין טעמים של ממש להבחין ביניהם לבין העוררים, סבורני שאינטרס הציבור מחייב לדחות את הטענה.

6.לפיכך אני דוחה את ערריהם של קורנבליט ושל וייס.

כפי שעלה מדברי באי כוח בעלי הדין בדיון לפני ניתן לסיים את משפטו של כל אחד מן העוררים ביום דיונים אחד. כבוד השופטים הדנים במשפטיהם מתבקשים, אפוא, לבדוק את האפשרות לקבוע מועדים קרובים ככל האפשר לסיום המשפטים.