ע"פ 6475/00 וואיל רג'בי נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל:

1.בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער על פי הודייתו בעבירות של ניסיון להצתה ושל ייצור נשק שלא כדין וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 40 חודשים וכן מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים. לפי האמור בכתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודה המערער, בתמצית, קשר המערער קשר עם אחרים להשליך בקבוק תבערה על בית שבו מתגוררים יהודים. למטרה זאת מילא בקבוק זכוכית בבנזין, תחב לתוכו פיסת בד ואחרי שהדליק את הבקבוק זרק אותו על גגו של אחד מבתי היהודים בשכונת סילואן בירושלים.

המערער מערער על חומרת עונשו.

2.הטענה העיקרית בפיו של בא כוח המערער היא כי לאור גילו הצעיר של המערער - שהוא יליד 1980 - ועברו הנקי החמיר עמו בית המשפט המחוזי יתר על המידה. בא כוח המערער הוסיף וטען כי יש להקל בעונשו גם מטעמים של אחידות הענישה: על אחד משני שותפיו לעבירה נגזר עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ועל שותפו השני נגזר עונש של 4 חודשי מאסר בעבודות שירות.

3.חזרנו ועיינו בטענותיו של בא כוח המערער וכן בגזרי הדין שניתנו במשפטיהם של שותפיו לעבירה. אין אנו רואים עמו עין בעין. בשורה של החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה הודגשה חומרתן היתרה של עבירות הצתה וניסיון להצתה והצורך להחמיר עם הנאשמים, אפילו הם קטינים ואפילו עברם נקי. כן הודגשה הסכנה המיוחדת, אפילו כאשר מדובר בניסיונות הצתה, בשל החשש שהאש תתפשט (עיינו, בין היתר, בש"פ 7635/98, 7554 אהרון שמואל קורנבליט ואח' נ' מדינת ישראל דינים עליון נ"ח 394, וכן בש"פ 2999/98 עדנן נטשה נ' מדינת ישראל דינים עליון נ"ד 322 והאסמכתאות שם). אשר לשיקול של אחידות הענישה יש לדחותו הן עקב השוני במידת מעורבותם של השותפים במעשי העבירה והן בשל השוני בנסיבות האישיות של כל אחד מהם; זאת, למרות העובדה שהשותף הראשון הורשע בעבר בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונגזר עליו עונש מאסר לתקופה של 5 חודשים. כפי שמתברר היה המערער היוזם של המעשים והרוח החיה בעשייתם והוא זה שהשליך את בקבוק התבערה על גגו של אותו בית. לעניין זה יודגש כי השותף השני לא הורשע בעבירות שבהן הורשע המערער אלא בעבירה של התפרעות. עוד יצוין כי, כאמור לעיל, המערער הוא יליד שנת 1980, שותפו הראשון - שעליו נגזרו 24 חודשי מאסר - יליד 1984 ושותפו השני - שעליו נגזרו 4 חודשי מאסר בעבודות שירות - יליד 1982.

אכן, העונש שנגזר על המערער איננו קל, אולם איננו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו. חומרתם היתרה של מעשיו וכן הצורך להרחיק עוברי עבירה בכוח ממעשים כאלה מצדיקים הטלת עונש כבד ומרתיע.

4. הערעור נדחה.