בש"פ 6989/11 מדינת ישראל נ. פארס טארבין

בקשה שנייה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 15.10.2011 או עד למתן פסק דין בתיק תפ"ח 32826-10-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

1.

ביום 17.10.2010, הוגש נגד המשיבים ואביהם כתב אישום, שבו מיוחסות למשיב 1 שתי עבירות רצח ועבירה של נשיאת נשק; למשיב 2 – שלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה; ולאביהם – שתי עבירות של הריגה ועבירה של מסירת חזקה בנשק, אשר בוצעו על רקע סכסוך בין משפחת המשיבים למ שפחת אל-עביד. לפי הנטען, לאחר מארב מתוכנן שבמהלכו הושלכו אבנים לעבר רכב שבו נסעו כמה מבני משפחת אל-עביד, ניסה המשיב 2 לדרוס אחד מבני המשפחה (להלן: לורנס ). לאחר שלורנס פתח באש אל עבר כלי הרכב שבו נהג המשיב 2, ירה לעברו המשיב 1 והתפתח בין השניים קרב יריות. בהמשך, תקף המשיב 2 את לורנס ואת אחיו, וגרם לפציעתו של לורנס. הסכסוך הסלים, כשלעזרתו של לורנס באו אביו ובני משפחה נוספים. המשיב 1 ירה לעבר אביו של לורנס, ופגע בו ולאחר מכן פגע גם באחד מאחיו של לורנס. כתוצאה מהירי נהרגו אביו של לורנס ואחיו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיבים ואת אביהם עד תום ההליכים. ביום 9.2.2011 החליט בית המשפט (כבוד השופט ד' מגד ), כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיבים ולאביהם, והורה על דחיית הדיון כדי לאפשר לסניגורם להציג חלופות מעצר. תסקירי המעצר שהוגשו בעניינם של המשיבים קבעו כי נשקפת מהם מסוכנות ברמה גבוהה – הן למתלוננים, הן לציבור הרחב – שלא ניתן להפיגה בדרך של שחרור לחלופת מעצר. ביום 6.3.2011 החליט בית המשפט, בהסכמת בא-כוח המשיבים, על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ערר המשיבים על החלטת בית המשפט המחוזי בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, נדחה בהחלטת בית משפט זה ( החלטת השופטת ע' ארבל בבש"פ 2665/11 מיום 8.5.2011). עררו של האב בשאלת הראיות לכאורה נתקבל באופן חלקי בשל חולשת חומר הראיות נגדו, ובית המשפט הורה על החזרת הדיון בעניינו לבית המשפט המחוזי לשם הגשת תסקיר מעצר נוסף. ביום 16.6.2011 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' נצר ) להורות על שחרורו של אביהם של המשיבים בתנאים מגבילים לחלופת מעצר מרוחקת. משחלפו תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום, ומשפטם של המשיבים טרם הסתיים, נעתר בית משפט זה לבקשת המדינה להאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים (החלטת השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 4980/11 מיום 7.7.2011). בהחלטתו, עמד בית המשפט על כך שההליך העיקרי – הגם שאינו איטי – אינו מתקדם בקצב מהיר דיו. עם זאת, נוכח המסוכנות הברורה הנשקפת מהמשיבים, נקבע כי לא ניתן לשחררם ממעצר. בקשה מטעם המשיב 2 לעיון חוזר בשאלת מעצרו נדחתה ביום 6.9.2011 (כב' השופטת ט' חיימוביץ' ), לאחר שנקבע כי אין כרסום בחומר הראיות.

3.

במסגרת ההליך העיקרי, התקיימו עד כה שבע ישיבות הוכחות, שבמהלכן נשמעו רוב עדי תביעה. במהלך השנה האחרונה, נדחו דיוני הוכחות מעת לעת, שניים מהם לבקשת ב"כ המשיבים, וחלק בעטייה של שביתת הפרקליטים. בעקבות החלטת השופט ס' ג'ובראן , ביקשה המדינה להוסיף מועדי הוכחות נוספים לשם האצת קצב התקדמות ההליך, ונקבעו שלושה מועדים נוספים (24.10.2011, 24.11.2011, 27.11.2011).

4.

משחלפה תקופת הארכת המעצר שעליה הורה השופט ס' ג'ובראן בהחלטתו מיום 7.7.2011, וטרם הסתיים משפטם של המשיבים, מבקשת המדינה לאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים. לדברי ב"כ המדינה, המסוכנות הנשקפת מהמשיבים עולה בבירור מהמעשים המיוחסים להם, ונלמדת גם מתסקירי שירות המבחן בעניינם. עוד נטען כי הרקע לביצוע עבירות – סכסוך בין משפחות – והתרשמות שירות המבחן כי הסכסוך עלול להסלים אם ישוחררו המשיבים ממעצרם, מחייבים גם הם את הותרת המשיבים במעצרם. כמו-כן, נטען כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהימלטות המשיבים מן הדין, נוכח העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו באישומים המיוחסים להם. לדברי ב"כ המדינה, הגם שההליך העיקרי נפתח בעיכוב מסוים בשל בקשות דחייה מצד סניגורם של המשיבים ושביתת הפרקליטים, הרי שפרשת התביעה נמצאת בעיצומה, ונקבעו מועדים קרובים לשמיעת הוכחות בתיק, כך שבגדרי תקופת הארכת המעצר המבוקשת, צפויה להסתיים פרשת התביעה עם שמיעתם של שמונה עדים נוספים.

5.

בדיון שהתקיים לפניי, חלק ב"כ המשיבים על הערכת הפרקליטות באשר למועד סיום פרשת התביעה והוסיף כי התיק העיקרי הוא סבוך ואינו צפוי להסתיים במסגרת תקופת המעצר המבוקשת. לדבריו, רוב הדחיות במסגרת התיק העיקרי נגרמו בעטיה של התביעה, על רקע שביתת הפרקליטים ובקשות דחייה נוספות. המשיבים מפנים להחלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את אביהם, שלו מיוחסות עבירות דומות ותסקיר המעצר בעניינו היה – להשקפתם – דומה לאלה שניתנו בעניינם. לדבריהם, אין זה ראוי להותירם במעצר לאחר שאביהם שוחרר לחלופה. לעניין אחרון זה השיבה ב"כ המדינה, כי המדינה התנגדה לשחרור האב, מה גם שקיימות נסיבות שונות בעניינו (גילו, מצבו הבריאותי, קביעת בית משפט זה כי קיימת חולשה מסוימת בתשתית הראייתית נגדו). ב"כ המשיבים מוסיף כי המשיב 1 הוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, שניתן לשחררו לחלופת מעצר הולמת, וכן כי העבירות המיוחסות למשיב 2 הן בעלות חומרה פחותה משמעותית מאלה המיוחסות לנאשמים האחרים, שכן הוא לא מואשם בשימוש בנשק או בגרימת מוות, אלא רק בעבירה של חבלה חמורה, בגין ניסיון דריסה ותקיפה נגד לורנס – שפתח לעברו באש וניסה להרגו.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, החלטתי להיעתר לה ולהורות על הארכת מעצרם של המשיבים כמבוקש. כידוע, ככל שמתמשכים ההליכים, נדרש בית המשפט לשוב ולבחון מחדש את האיזון הראוי בין זכותו של הנאשם – שחזקת החפות עומדת לו – לחירות, לבין הצורך לשמור על בטחון הציבור ולקיים הליך משפטי תקין. לשם כך, בוחן בית המשפט, בין היתר, את עוצמת הסכנה הנשקפת מאופי העבירות המיוחסות לנאשם ועברו הפלילי; קצב התקדמות ההליך העיקרי ומשך הזמן הצפוי לשם השלמתו (ראו למשל: בש"פ 393/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.2.2011)). המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים למשיבים היא ברורה וזועקת. המשיבים ואביהם הציבו מארב לבני משפחה יריבה, וניהלו קרב אלים שכלל ניסיון דריסה, תקיפה אלימה וירי ממוקד במטרה להרוג. ואכן, כתוצאה מהאירוע החמור נגרם מותם של שניים מבני המשפחה היריבה. שירות המבחן מצא כי רמת המסוכנות הנשקפת מהמשיבים היא גבוהה, וקבע כי לא ניתן להפיגה בדרך של חלופת מעצר כלשהי. לא מצאתי ממש בטענת המשיבים כי יש לנהוג בעניינם כפי שנהגו באביהם, ששוחרר לחלופת מעצר. אמנם, העבירות המיוחסות למשיבים ולאביהם התבצעו כולן במסגרת אותו אירוע, אלא שבעניינו של האב נקבע כי קיים קושי ראייתי מסוים המטה את הכף – יחד עם שיקולים נוספים כגון מצבו הבריאותי וגילו – לטובת שחרורו לחלופה. מדובר אפוא בשוני רלוונטי, ואין ממש בטענתם בדבר פגיעה בעקרון השוויון. אשר לקצב התקדמות ההליך העיקרי – הגם שתחילתו לא הייתה מניחה את הדעת, הרי עקב הוספת המועדים לשמיעת ראיות, נראה כי צפויה התקדמות משמעותית בתיק במסגרת תקופת הארכת המעצר המבוקשת, והנחתי היא כי הצדדים יפעלו בשיתוף פעולה לשם כך, בשים לב לכך שמדובר בנאשמים הנתונים במעצר מעל לשנה. בנסיבות האמורות, לא מצאתי כי נקודת האיזון בין השיקולים השונים שונתה, במידה המצדיקה שחרורם של המשיבים ממעצר.

אשר על כן, מוארך מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 15.10.2011, או עד למתן פסק דין תפ"ח 32826-10-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.