בש"פ 699/08 ששון דוד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.על פי האמור בבקשה, המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של אלימות במשפחה ונדון ל-36 חודשי מאסר (כולל הפעלת שני מאסרים על תנאי לתקופה של 14 חודשים). בערעור בבית המשפט המחוזי נותרה ההרשעה על כנה, אך מעונשו של המבקש הופחתו 4 חודשים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 29.11.2007. המבקש – שאינו מיוצג - פנה בתחילה ביום 7.1.2008 בבקשה להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נמסר לו ממזכירות בית המשפט כי בשל איחור בהגשת ההליך לא ניתן לקבל את הפנייה לרישום. ביום 22.1.2008 הגיש המבקש בקשה למתן ארכה להגשת הליך. בבקשה טוען המבקש כי הוא מצוי בהפרדה במתקן כליאה אשל בבאר שבע והוא מוגבל בטלפונים לשעות מסוימות רק לבני ביתו, דבר שמקשה עליו בהבנת המתרחש. לדבריו, בחלוף הזמן התברר לו מאימו כי עו"ד שיינפיין מהסנגוריה הציבורית שייצגו בבית המשפט קמא לא יוכל על פי חוק לייצגו בערעור לבית המשפט העליון. לטענת המבקש, הדבר נודע לו לאחר איבוד זמן יקר, בו חשב שהנושא מטופל על ידי עו"ד שיינפיין. המבקש הוסיף וציין כי לאחרונה קיבלה אימו עבודה וכעת יתאפשר לה לשלם עבור עורך דין למבקש.

2.בהתאם להחלטתי (מיום 11.2.2008) הגיב עו"ד סער שיינפיין לבקשה. עו"ד שיינפיין מסר כי בהתאם להנחיות הסנגוריה הציבורית ולאור רצונו של המבקש, הוא פנה לסנגוריה הציבורית בעניין הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הסנגוריה הציבורית החליטה כי לא תוגש בקשת רשות ערעור באמצעותה ודבר ההחלטה נמסר למבקש על ידי עו"ד שיינפיין. נוכח תגובה זו הודיעה המשיבה כי היא מתנגדת לבקשה.

3.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. אין חולק כי נקודת המוצא היא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, והארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). עם זאת, בניגוד להליך האזרחי, הדין אינו דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-,1984 כך שהנטל החל על המבקש ארכה אינו נטל כבד במיוחד. המבחן נסוב, כאמור, על קיומו של טעם ממשי המניח את הדעת. השיקולים הנשקלים במסגרתו הם ההכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; הצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; האינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; והקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

4.במקרה שלפניי, המבקש פנה לראשונה לבית המשפט ימים ספורים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. מכאן שהפגיעה באינטרס הציבורי בסופיות הדיון אינה משמעותית. הסיבות שציין המבקש, בדבר קשיי תקשורת עם בני משפחתו נוכח החזקתו בהפרדה במתקן כליאה, יש בהן כדי להקים, בנסיבות העניין, טעם ממשי המניח את הדעת. זאת גם בשים לב לכך שבתגובתו של עו"ד שיינפיין לא צוין מתי נמסר למבקש כי הסנגוריה הציבורית לא תגיש בקשה לרשות ערעור מטעמו. מן התגובה לא ניתן גם לדעת, באופן חד משמעי, האם ההודעה על כך נמסרה למבקש ישירות, או שמא הועברה אליו באמצעות בני משפחתו. במצב דברים זה ונוכח מידת האיחור הקטנה בהגשת ההליך, שוכנעתי כי יש להאריך את המועד להגשת ההליך, עד למועד הגשתו בפועל (7.1.2008). המזכירות מתבקשת לפתוח תיק בקשה לרשות ערעור. המבקש יודיע, תוך 10 ימים, מי עורך הדין שמייצגו בבקשה לרשות ערעור.