בש"פ 6991/06 שלמה ווקנין נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים נטען, כי בתאריך 8.8.06, בשעת לילה מאוחרת, נהג העורר ברכב כשלצידו יושב יוסף עמר (להלן: עמר). בדיעבד התברר, כי ברכב נמצאה חבילה שהכילה כ-28 גרם נטו של סם מסוכן מסוג קוקאין. נראה כי לשוטרים הגיע מידע מוקדם על אשר עתיד להתרחש, ובעקבות כך עקבו אחר תנועותיו של עמר. על פי גרסת העוקבים, יצאו העורר ועמר מבית שמש ועשו את דרכם בכביש 6 לכיוון כפר סבא. בתחנת דלק מול מחלף אייל נפגשו השניים עם אדם שלישי, ובשעה ששבו למכונית נראה עמר מחזיק בידו כדור לבן, שלאחר זמן התברר כי מצוי בו הסם. בעת שהעורר ועמר עשו את דרכם חזרה לבית שמש, הם נעצרו בפקק תנועה, ואז סגרו עליהם שוטרים מתוך כוונה לעצור אותם. אולם, העורר הגיב בסטייה למסלול הנגדי, ופתח בנסיעה מהירה תוך שהוא חוצה קו הפרדה ונוסע בניגוד לכיוון התנועה. בעקבות כך התפתח מרדף, שבסופו אולץ הרכב הנמלט לעצור, אולם גם בשלב זה נאבקו העורר ועמר בשוטרים כדי למנוע את מעצרם. על פי גרסת המשיבה, השליך עמר במהלך המרדף את הסם מחוץ לרכב.

בגין כל אלה יוחסו לעורר ולעמר עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, מעשה פזיזות ורשלנות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט.

העורר טען בחקירתו כי לא ידע כלל על קיומו של הסם בידי חברו. על פי גרסתו, כל חטאו הצטמצם בכך שהסכים להסיע את עמר על פי בקשתו של האחרון. ובאשר לניסיון הבריחה, טען העורר, כי בעת שהשוטרים זינקו לעברם שמע חבטה קשה ברכב, ועקב כך נקלע לחרדה שגרמה לו לנסות להימלט על נפשו.

גרסה זו של העורר עוררה תהיות בלבם של השופטים אשר דנו בערכאות קמא בבקשת המשיבה לעצור אותו עד תום ההליכים. אותן תהיות הן גם נחלתי. כאמור, גרסת העורר היא שלא ידע על קיומו של הסם, וכיצד ניתן ליישב גרסה זו עם אותו מפגש בתחנת דלק בו נכח העורר, וכיצד נעלם מעיניו של העורר אותו כדור לבן שאפילו השוטרים, שלא הלכו לצידו של עמר, הבחינו בו. ניסיונו של העורר להימלט ולסכל את מעצרו, הוא פן נוסף של התנהגות מפלילה שאינו מתיישב עם טענת חפות. בנסיבות אלה סבורני כי צדקו ערכאות קמא בקביעתן כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, כמתחייב מהוראתו של סעיף 21(ב) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, ומסקנה זו גוררת בעקבותיה מסקנה נוספת, היינו, כי הוכח קיומה של עילת מעצר סטטוטורית כנגד העורר.

השאלה האחרונה המחייבת הכרעה, היא אפוא אם היה מקום להורות על המרת המעצר בחלופה. על שאלה זו השיבו שתי ערכאות קמא בשלילה, וטעמיהן לכך מקובלים עלי.

אשר על כן, הערר נדחה.