בש"פ 6997/06 פלוני נ. מדינת ישראל

העורר נשוי למתלוננת, ולהם ארבע בנות. לגרסת המשיבה כפי שהובאה בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, עשה לו העורר נוהג לתקוף את אשתו, וכך עשה פעמים רבות בין השנים 1991 עד 1999. בכתב האישום יוחסו לו מעשי תקיפה קשים כנגד המתלוננת, אשר חלקם הסתיימו בחבלות של ממש. אולם, את זעמו פרק העורר לא רק על אשתו, אלא גם בבנותיו. וכך לדוגמא נטען, כי העורר הגיב בסטירות, גידופים ובעיטות ששלח לגופן של הבנות, כאשר היה סבור שהן משקרות או שלא טרחו לסדר את חדריהן, ואת כל אלה הוא תיבל באיומים שהשמיע באוזניהן לבל יתלוננו נגדו במשטרה. אישומים נוספים להם נודעת חומרה מיוחדת, הם האישומים השלישי והרביעי. נטען, כי במהלך השנים 2001 עד 2006, במסווה של "עיסוי", נהג העורר, פעמים רבות, ללטף את בתו ש.ש. ילידת שנת 1991, באיברים מוצנעים בגופה, לשם גירוי וסיפוק מיני. מעשים דומים יוחסו לעורר ביחס לבתו האחרת, מ.ש. קטינה ילידת שנת 1993. על פי גרסת המשיבה ליטף העורר, במועדים שונים, את חזה של מ.ש. וכן החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות אחדות: תקיפת בת-זוג, הדחה בחקירה, תקיפת קטין, התעללות בקטין, איומים, ועבירות מין במשפחה (אינוס ומעשים מגונים).

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך שהיא נסמכת לעניין "הראיות לכאורה" על הודעות שנרשמו מפיהן של המתלוננת והילדות. כאן המקום להוסיף, כי העורר עצמו הודה כי נהג באלימות כלפי בני משפחתו, אולם לטענתו חומרתה היתה פחותה מזו הנטענת בכתב האישום. מאידך, הכחיש העורר מכל וכל את הטענה לפיה ביצע עבירות מין בבנותיו.

בפני בית המשפט המחוזי היה מוסכם על הכל כי בידי המשיבה קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, ומכך התחייבה מסקנה נוספת, היינו, כי הוכח קיומה של עילת מעצר מכוחן של כל אחת מהחלופות המנויות בסעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. נוכח כל אלה סברה המשיבה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, והשקפה זו אומצה על ידי בית משפט קמא. בהחלטה זו עוסק הליך שבפני.

אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי בבקשה ובנימוקיה, והאזנתי לטיעוניהם של באי-כוח, לא מצאתי כי הוכחה בפני עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

נקודת המוצא היא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתן של עבירות קשות ומופלגות בחומרתן, אותן ביצע העורר, על פי הנטען, כלפי אשתו ושתיים מבנותיו. התמונה המצטיירת מכתב האישום היא כי מדובר במי שהשליט בביתו אוירה של אלימות ופחד, עד שהכול נאלצו לסור למרותו, גם כשמעשיו גלשו לתחום המיני. התנהגות זו מעידה על מבצעה כמי שסכנה חמורה ומוחשית נשקפת ממנו, ואם נותר ספק בכך, די לעיין בתסקירו של שרות המבחן מיום 8.8.06, על פיו נמצא העורר כמי שהנו בעל תפישה פטריארכאלית נוקשה ביותר, המתקשה לראות את צורכי הזולת, ועוסק באופן אובססיבי בשליטה באחר. נוכח כל אלה, הגדיר שרות המבחן את העורר כמי שנשקפת ממנו "רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות בתחום האלימות". כמו כן, הובע חשש לפגיעה ממשית במתלוננת ובבנות.

לאור מסקנות אלו, שחרורו של העורר ממעצר, ואפילו בתנאים מגבילים, כמוהו כהנחת הסיכון עליו הצביע שרות המבחן לפתחן של אשתו ובנותיו. לכך אין בית המשפט רשאי לתת את ידו, גם אם כוונותיהם של בני משפחתו של העורר שהציעו את עצמם לפקח על תנועותיו כנות הן. זאת ועוד, לא רק סכנה לפגיעה פיזית במתלוננת והקטינות מונעת את שחרורו של העורר, אלא גם האפשרות שלהשקפתי אינה מבוטלת כלל, שהוא עלול לנסות לשבש מהלכי משפט על ידי השפעה על בנות משפחתו לחזור בהן מגרסתן המפלילה.

נוכח כל אלה מסקנתי היא כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.