בש"פ 6720/07 פלוני נ. מדינת ישראל

שתי הבקשות שבפניי עניינן אחד, מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבש"פ 6720/07 עורר הוא על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז), לפיה נדחתה בקשתו לשחרורו ממעצר. בבש"פ 6813/07 מבקשת המדינה להאריך את מעצרו זו הפעם השלישית ב- 90 ימים.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: תקיפת בת זוג, הדחה בחקירה, תקיפת קטין, תקיפת קטין בידי אחראי, התעללות בקטין, איומים, עבירות מין במשפחה (אינוס), עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה).

2.

העורר הינו נשוי ואב לארבע בנות, שתיים מהן קטינות. כתב האישום שהוגש נגדו מגולל מסכת של תקיפות והתעללויות שביצע בבני משפחתו, ומצייר תמונה לפיה הוא בחר באלימות פיזית ומילולית כדרך חיים. על פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 1999-2006 תקף העורר את אשתו בהזדמנויות שונות, שנסתיימו לא פעם בפציעתה. כך למשל נהג לסטור בפניה, להכות אותה בכל גופה, לבעוט בה ולמשוך בשערה. גם על בנותיו הקטינות לא חס העורר. על פי עובדות כתב האישום, נהג העורר לתקוף אותן כל אימת שהתנהגו שלא לשביעות רצונו, ואף גרם להן לחבלות. אמצעי הענישה שנקט העורר כלפי בנותיו היו, על פי הנטען, מבזים ואלימים, החל מהעתקת עמודים שלמים ורבים מהאנציקלופדיה וכלה בדחיפות, בעיטות וסטירות. עוד נטען נגד העורר, כי בהזדמנויות רבות תקף מינית את בנותיו הקטינות - ליטף ומישש את איבריהן המוצנעים תחת מסווה של "עיסוי" ; תיחקר אותן אודות ידיעותיהן והרגליהן המיניים ; הפשיטן או צפה בהן עירומות ; במקרים אחרים נכנס העורר לחדרן בשעת לילה, נגע באברי מינן ובישבנן, והחדיר אצבעות לאברי מינן. כל זאת, כשהעורר מאיים על אשתו ובנותיו כי אם יפנו למשטרה - ירצח אותן, ואם יובילו למעצרו - יבוא לנקום בהן לכשישתחרר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ו' מרוז) קבע כי התשתית הראייתית שהוצגה מוצקה דיה, וניתן לבסס את הרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. משהעורר לא חלק על קיומה של עילת מעצר, דן בית המשפט בחלופות המעצר שהוצעו, וקבע כי נוכח מסוכנותו הרבה הנגזרת ממעשיו החמורים, ובהתחשב בתחושות הקשות, במתח ובחרדה שיעורר שחרורו בלבבות אשתו ובנותיו, יש לעצרו עד תום ההליכים.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה. בית המשפט העליון (כבוד השופט א' א' לוי) הסתמך על תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, וקבע כי סכנה חמורה נשקפת מהעורר, שהינו בעל תפיסה פטריאכלית נוקשה ביותר, המתקשה לראות את צורכי הזולת. בית המשפט העלה את החשש כי שחרורו של העורר יוביל לסיכון שלומן של אשתו ובנותיו, כמו גם לנסיונו לשבש מהליכי חקירה על ידי השפעתו על בנות המשפחה לחזור בהן מגרסתן המפלילה.

משעברו תשעה חודשים ומשפטו של העורר לא הסתיים, בקשה המדינה את הארכת מעצרו מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית. בהסכמת בא כוח העורר, הוארך מעצרו ב- 90 ימים. מעצרו הוארך פעם נוספת, שוב בהסכמת בא כוחו, הפעם ב- 45 ימים.

בקשה לעיון חוזר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי, נדחתה משנקבע כי אין לה יסוד. על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפניי (בש"פ 6720/07). המדינה מנגד, מבקשת, כאמור, את הארכת מעצרו (בש"פ 6813/07).

4.

לטענת המדינה, המסוכנות הקשה הטמונה בעורר, כפי שתוארה בהחלטותיו של בית משפט זה, מצדיקה את הארכת מעצרו ב- 90 ימים. לטענתה, אין בעובדה כי משפטו של העורר עומד בפני סיום, כדי להחליש הצדקה זו, הואיל ונוכח טיב העבירות בהן

הוא מואשם, סביר כי שלב הטיעונים לעונש יארך זמן.

5.

לטענת העורר, שמיעת הראיות במשפטו הסתיימה, ולפיכך התפוגג החשש מפני שיבוש הליכי משפט או הדחת עדים. כמו כן טוען הוא כי חל כרסום בראיות התביעה הואיל ואחת מבנותיו הקטינות לוקה ב"אמירת שקרים בצורה פתולוגית". לטענתו, הדבר עולה מהעדויות השונות, לרבות מעדותה שלה, כמו גם מהסתירות שנמצאו בין עדותה לראיות אובייקטיביות מדעיות ולראיות נוספות. העורר טוען כי מהראיות שנשמעו עולה חשד לקונספירציה שנעשתה בין שתי בנותיו במטרה "להיפטר" מהאב. הוא מוסיף וטוען כי לא ניתן לומר כי עומדת נגדו חזקת המסוכנות, שעה שמתקיים קשר רציף בינו ובין אשתו ובנותיו, שאף ביקרוהו במקום מעצרו. לדבריו, עצם ביקורן מהווה נסיבה חדשה המצדיקה עריכת תסקיר מעצר מעודכן. כמו כן, טוען העורר כי טעה בית המשפט קמא שעה שלא בחן כלל חלופת מעצר עבורו, ושעה שקבע כי אין בחלוף הזמן משום עילה המצדיקה את קבלת בקשתו לעיון חוזר. לאור האמור מבקש העורר להורות על שחרורו ממעצר, לאחר קבלת תסקיר מעצר מעודכן שיסייע בבחינת חלופות המעצר עבורו.

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, ובבקשת המדינה להארכת המעצר, כמו-גם בהחלטות שניתנו בעניין זה על ידי בתי המשפט, והאזנתי לטענות הצדדים בדיון שנערך בפניי, אני סבורה כי יש מקום לדחות הערר על המעצר, ולהאריך את מעצרו של העורר, כפי שביקשה המדינה. העורר מודה במקצת העבירות המיוחסות לו, אולם טוען כי חלקן אינן משקפות את המידה בה נעשו הדברים. כן הוא כופר בכל העבירות שעניינן התעללות המינית בבנותיו. לא מצאתי בטענתו בדבר "כרסום בראיות" כדי להצדיק את התערבותי בהחלטות בית המשפט קמא באשר לדיות הראיות להוכחת אשמתו. כלל הוא כי בשלב זה על בית המשפט לבחון את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1995)). טענות העורר בדבר השקרים בעדותה של הבת ובדבר ה"קונספירציה" שנעשתה נגדו – דינן להתברר בערכאה הדיונית הדנה בעניינו, ואין תפקידו של בית המשפט הדן בשאלת מעצר העורר עד תום ההליכים להכריע בשאלות מהימנות עדים או עצומת הראיות ומשקלן. (ראו למשל: בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.05) ; בש"פ 10280/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.11.05)). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה ששלב ההוכחות בהליך המרכזי, שהיה ארוך ומורכב, הסתיים, ונקבע מועד למתן הכרעת דין ליום 11.9.07, קרי בעוד פחות מחודש. תהיה זו כפילות מיותרת ובלתי מוצדקת מצידו של בית המשפט הדן במעצרו של העורר להעריך מחדש את מכלול הראיות. אציין כי, אף לגופו של עניין לא מצאתי בטענות העורר באשר לסתירות בעדות בתו כדי למוטט את התשתית הראייתית שהציגה המדינה. כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע בהליך קודם כי קיימות הוכחות לכאורה להרשעת נאשם כנדרש לצורך מעצר, יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן. צריך להתקיים מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהכף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין. (ראו למשל: בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.3.03) ; .בש"פ 4794/95 שאבי נ. מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.8.95)). לא מצאתי כי מהפך דרמטי זה חל בענייננו. ראשית, העורר מסתפק באמירות כלליות, שאינן יורדות לפרטי הדברים, ולא די בהן כדי לבסס את טענתו. שנית, טיבן של העבירות, ריבוי המקרים, גילן הצעיר של בנותיו וחלוף הזמן מובילים אותי למסקנה כי אין בסתירות הנטענות כדי להחליש מעוצמתן של הראיות.

7.

מוכנה אני לקבל כי משעה שנסתיימה שמיעת הראיות בבית המשפט קמא, אין עוד מקום לחשש מפני שיבוש הליכי משפט או הדחת עדים על ידי העורר אם ישוחרר ממעצרו. יחד עם זאת, ברי כי עילת מעצר חלופית קיימת גם קיימת - עילת המסוכנות, וכך היא תוארה על ידי כבוד השופט לוי שדן גם הוא בעניינו של העורר:

"התמונה המצטיירת מכתב האישום היא כי מדובר במי שהשליט בביתו אוירה של אלימות ופחד, עד שהכול נאלצו לסור למרותו, גם כשמעשיו גלשו לתחום המיני. התנהגות זו מעידה על מבצעה כמי שסכנה חמורה ומוחשית נשקפת ממנו, ואם נותר ספק בכך, די לעיין בתסקירו של שרות המבחן מיום 8.8.06, על פיו נמצא העורר כמי שהנו בעל תפישה פטריארכאלית נוקשה ביותר, המתקשה לראות את צורכי הזולת, ועוסק באופן אובססיבי בשליטה באחר. נוכח כל אלה, הגדיר שרות המבחן את העורר כמי שנשקפת ממנו "רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות בתחום האלימות". כמו כן, הובע חשש לפגיעה ממשית במתלוננת ובבנות" (בש"פ 6997/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.06)).

הדברים היו יפים אז, ונכונים גם היום. העורר ביקש להשליט את מרותו על בנות משפחתו, ונהג בהן כנהוג אדון בעבדיו. מעבר לאמצעי הענישה הקשים שנקט, התמונה הלכאורית היא כי העורר עשה לו מנהג קבע לקבל סיפוק מיני באמצעות בנותיו. תוצאותיהם הקשים של המעשים, נותנות ועוד סביר שיתנו את אותותיהם הן בגופן, הן בנפשן של בנות המשפחה. המעשים הקשים המיוחסים לעורר, מעידים עליו כי הוא נתון להתפרצויות זעם בלתי נשלטות ומקימים חשש להישנות התנהגותו הפוגענית, פיזית ומינית (ראו למשל: בש"פ 8880/04 קולודנקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.11.04))

העובדה כי בנותיו ואשתו של העורר מקיימות איתו קשר רציף, אין בה כדי להפחית ממסוכנותו, כפי שניסה לטעון. ניסיון החיים מלמד כי יתכן והמשכו של הקשר בינהם נובע דווקא מאותן תחושות של פחד ויראה, שבמעשיו הצליח העורר להשריש בהן, ומכל מקום אינו יכול להוביל למסקנה כי מסוכנותו פחתה.

8.

מכל האמור לעיל עולה, כי צדק בית המשפט קמא כשקבע כי דפוס ההתנהגות של העורר אינו מאפשר את שיחרורו ממעצר. עסקינן בעבירות אלימות ומין שנעשו כלפי בנות משפחתו, חלקן קטינות, שהיו לכאורה חשופות לפגיעות קשות דווקא במקום שאמור היה להיות הבטוח מכל - הבית. העדר היכולת מצידו של העורר לשלוט ביצריו האלימים והמיניים, אינו מאפשר לשחררו לחלופת מעצר, משום שזו לא תהיה אפקטיבית בעניינו. (ראו למשל: בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.03)).

לאור האמור, ובהתחשב בהכרעת הדין שעומדת להינתן בעניינו של העורר בעוד פחות מחודש, לא מצאתי ליתן הוראה להגשת תסקיר מחודש בעניינו של העורר לשם בחינת חלופות מעצר אפשריות.

עררו של העורר נדחה, אפוא, ובקשתה של המדינה מתקבלת. לפיכך, אני מורה על הארכת מעצרו של העורר ב- 90 ימים, שתחילת מניינם ביום 20.8.07, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1079/06 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.