בש"פ 701/10 מדינת ישראל נ. אלכסנדר סרקוב

בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). אקדים ואומר כי לטעמי הבקשה מיותרת ועניינה טכני וזניח לאור מה שיוסבר בהמשך.

1.

כתב האישום הוגש כנגד המשיב ב בית משפט השלום בנצרת ביום 31.12.09. ביום 14.1.10 התייצבה באת-כוח המבקשת ב בית משפט השלום להקראת כתב האישום, אך נתברר כי בשל תקלה במזכירות לא התייצבו המשיב ובאת-כוחו. ההקראה נדחתה אפוא ליום 21.1.10.

בדיון ביום 21.1.10 הודיעה באת-כוח המשיב, כי רק ביום 17.1.10 נמסרה לה הודעה טלפונית על מועד ההקראה ועל כן דרשה כי מועד ההקראה יידחה ב-14 ימים כמצוות תקנה 20א(1) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי יש למנות את ארבעה-עשר הימים מיום 17.1.10 ועל כן דחה את הדיון ליום 31.1.10 (ביני לביני נערך דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ו בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של המשיב עד לקבלת תסקיר).

או-אז נזעקה המבקשת ועתרה במסגרת הבקשה שבפניי להארכת המעצר בעשרה ימים נוספים. וכל כך למה? מאחר שה-31 לינואר חל ביום ראשון, 31 יום לאחר מועד הגשת כתב האישום, ועל פי סעיף 60 לחוק המעצרים, אם לא החל המשפט תוך 30 יום מהגשת כתב האישום והנאשם שוהה במעצר, יש להורות על שחרורו. ובקיצור, הבקשה שבפני הוגשה בשל חשש הפרקליטות לחריגה של יום אחד מתקופת 30 הימים, שבעטיה ישוחרר המשיב ממעצרו.

2.

לטעמי, הבקשה מיותרת לאור סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע כי "במניין ימי התקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה " (הדגשה שלי – י.ע.). לכן, ומאחר שהיום ה-30 ממועד הגשת כתב האישום נופל ביום שבת, ניתן היה להמתין למועד שנקבע להקראה ליום ראשון ה-31.1.10 ללא מורא וללא חשש שמא יש בכך כדי לחרוג ממסגרת שלושים הימים, ולא היה צורך להגיש בקשה זו.

3.

בנקודה זו יכול הייתי לסיים ואידך זיל גמור. למעלה מן הצורך אציין כי זכויותיו של המשיב לא היו נפגעות כהוא זה, גם אם ההקראה הייתה מתבצעת ביום 21.1.10 או מספר ימים לאחר מכן, שהרי באת-כוחו ייצגה אותו בהליכי המעצר עד תום ההליכים כך שהכירה הן את כתב האישום והן את חומר הראיות. יפים לענייננו דברי כב'

השופטת ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 7465/03 סלים נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 12, 15 (2003):

" הדרישה, הקבועה בסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982

ובתקנה 20א לתקנות, מבוססת על התכלית של מסירת ההזמנה והיא קיום הזכות המהותית של נאשם לקבל הודעה ראויה על האישום המיוחס לו ולהבטיח כי יוכל להתכונן להגיב על האישומים תוך זמן סביר שנקבע לכך. יש להקפיד באופן דווקני שלא יקופחו זכויותיו של נאשם, וכי תינתן לו הזדמנות נאותה למצות את זכויותיו הדיוניות כדי להתגונן מפני האישום המיוחס לו. אולם משנתקיימה החובה להביא את דבר האישום לידיעת הנאשם ולאפשר לו להיערך להגיב עליו, באה התכלית החקיקתית בעניין זה לידי הגשמה. בנסיבות עניינו של העורר הובא דבר האישום והצורך לקיים הקראה לידיעתו ולידיעת סניגורו כחודש ימים לפני המועד שבו נתקיימה הקראת כתב-האישום בפועל. חומר הראיות ופרטי האישום היו מוכרים לעורר ולבא-כוחו לאחר שהארכת המעצר נדונה קודם לכן בהליך מפורט. אשר-על-כן לא קופחה זכותו המהותית של העורר, ולא היה יסוד לדרישה ליתן לעורר זמן נוסף כדי להיערך מחדש להליך של הקראת האישום".

4.

סופו של דבר שאני נעתר לבקשה ומורה, לשם הזהירות ועל מנת למנוע תקלות מיותרות, על הארכת מעצרו של המשיב עד ליום 10.2.10 או עד להחלטה אחרת, לפי המוקדם ביניהם.