בש"פ 7465/03 עורג'אן סלים נ. מדינת ישראל

1.ביום 13.7.03 הוגש נגד העורר כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסמים והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. עם הגשת כתב האישום, התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. באותו יום בבית המשפט מסרה התובעת במו ידיה לעורר, שלא היה מיוצג, הזמנה לדין, והחתימה אותו על ההזמנה. מאוחר יותר הכחיש העורר ארוע זה, אולם בית המשפט קבע לאחר שעיין באותה הזמנה ושמע את דברי הצדדים כי העורר נכח בדיון ואין לקבל את טענתו שלא חתם על ההזמנה, הגם שכנראה שאחיו חתם קודם לכן בשוגג על אותה הזמנה. ישיבת ההקראה נקבעה ליום 27.7.03 אלא שבאותו יום ביקש העורר כי הקראת כתב האישום תתקיים ב- 31.7.03, מועד שנקבע לדיון בהארכת המעצר, בנוכחות סניגורו. מתברר כי ב-31.7.03 אכן התקיים דיון בבית המשפט, אולם איש מהצדדים לא הזכיר את העובדה שהיתה כוונה לקיים גם הקראה במועד זה. ביום 4.8.03 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המעצר מפי השופט ב' אזולאי. נקבע כי נגד העורר יש ראיות לכאורה לפחות לגבי חלק מהאישומים, וקיימת חזקת מסוכנות, אך נתבקש תסקיר לעניין המעצר. ב-13.8.03 הגיש בא-כוח העורר בקשה לשחרר את מרשו כיוון שלא נתקיימה הקראה במועד כמצוות סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. בית המשפט המחוזי (השופטת ו' מרוז ) נענתה לבקשת השחרור, אך מיד לאחר מכן ביקשה התובעת, שנכחה באולם, לקיים את ההקראה לאלתר ולהורות על מעצר העורר. בא-כוח העורר התנגד לבקשה והעלה את הטענה כי בידי העורר זכות לפי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לקבל לידיו הזמנה וכן על-פי תקנה 20א(1) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, זכאי הוא לאורכה בת 14 ימים לשם הכנת תגובתו. מטעם זה ביקש כי מרשו ישוחרר לאלתר. את בקשתו ביסס הסניגור בין היתר על החלטתו של בית משפט זה (השופט א' מצא) בבש"פ 7287/02 אבו ראס נ' מדינת ישראל , (לא פורסם).

2.בית המשפט קמא דחה את טיעוני הסניגור בקובעו כי החובה למסור הזמנה בכתב לנאשם כמו גם החובה ליתן לו שהות של 14 ימים עד לקיום הקראת כתב האישום הינה חובה שיש לקיים פעם אחת בלבד ומשניתנה הזמנה בכתב לנאשם והוא קיבלה לידיו ואף חתם עליה לאחר הגשת כתב האישום, מולאה החובה ואין עוד מקום לחזור עליה פעם נוספת ולהתחיל את הליך ההזמנה מחדש. די בכך שמועד הדיון היה ידוע לנאשם ולסניגורו מבעוד מועד. החלטה זו מעוגנת בהחלטתו של בית משפט זה אשר איבחן את נסיבותיו של מקרה כזה מהנסיבות שהביאו לביטול ההליך בפרשת אבו ראס. וכך נאמר לעניין זה בבש"פ 10704/02 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

" נאשם אכן זכאי לכך שהזמנתו לפתיחת משפטו , לפי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב ], התשמ " ב -1982, תומצא לו לא יאוחר מן המועד הרלוואנטי הקבוע לכך

בתקנה

20 א לתקנות סדר הדין הפלילי . שהלוא מטרתה של הזמנה למשפט אינה אך להודיע לנאשם את מועד המשפט אלא גם לאפשר לו להתכונן מבעוד מועד למשפטו ולהיערך לפתיחתו ( בש " פ 7287/02 אבו-ראס נ' מדינת ישראל , תק - על 1525 (3)2002). אלא שהזכות לקבלת הזמנה במועד הקבוע בתקנה 20 א עומדת לנאשם רק פעם אחת , היינו לקראת המועד הראשון שנקבע על - ידי בית המשפט לפתיחת משפטו , ותקנה 20 א כלל אינה חלה על הזמנתו להמשכי הדיון במשפטו ( י ' קדמי , " על סדר הדין בפלילים ", חלק שני ( ספר ראשון , תשנ " ח ) 639-637). הוא הדין , לטעמי , בהזמנתו החוזרת של נאשם לפתיחת משפטו , כאשר מחמת תקלה כזאת או אחרת משפטו לא נפתח במועד הראשון שנקבע לכך".

3.בעניינו של העורר שלפניי, משנקבע כי נמסרה לו הזמנה לדין עם הגשת כתב האישום עוד ב-13.7.03, לא נדרשה מסירת הזמנה נוספת בכתב ואף לא פסק זמן להכנת התגובה לכתב האישום. צדקה באת-כוח המדינה בטיעוניה כי הגישה המתחייבת היא בדיקה עניינית של השאלה האם נפגעו זכויות הנאשם, ואין להיתפס לעניין זה לטענות פורמליות ופגמים שאין בהם כדי לפגוע בזכותו המהותית של הנאשם להתכונן להשמעת תגובתו לכתב האישום. הדרישה הקבועה בסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ובתקנה 20א לתקנות, מבוססת על התכלית של מסירת ההזמנה, והיא קיום הזכות המהותית של נאשם לקבל הודעה ראויה על האישום המיוחס לו ולהבטיח כי יוכל להתכונן להגיב על האישומים תוך זמן סביר שנקבע לכך. יש להקפיד באופן דווקני שלא יקופחו זכויותיו של נאשם וכי תנתן לו הזדמנות נאותה למצות את זכויותיו הדיוניות כדי להתגונן מפני האישום המיוחס לו. אולם, משנתקיימה החובה להביא את דבר האישום לידיעת הנאשם ולאפשר לו להיערך להגיב עליו, באה התכלית החקיקתית בעניין זה לידי הגשמה. בנסיבות עניינו של העורר הובא דבר האישום והצורך לקיים הקראה לידיעתו ולידיעת סניגורו כחודש ימים לפני המועד שבו נתקיימה הקראת כתב האישום בפועל. חומר הראיות ופרטי האישום היו מוכרים לעורר ולבא-כוחו לאחר שהארכת המעצר נדונה קודם לכן בהליך מפורט. אשר על כן לא קופחה זכותו המהותית של העורר, ולא היה יסוד לדרישה ליתן לעורר זמן נוסף כדי להיערך מחדש להליך של הקראת האישום.

יצוין כי הטענה האמורה בדבר פגם בהליך הינה הטענה היחידה שהושמעה בפניי בהליך זה שכן לגופו של המעצר טרם ניתנה הכרעה על ידי בית המשפט קמא כיוון שטרם הוגש תסקיר המעצר אשר נתבקש לשם הכרעה בשאלת קיומה של חלופת מעצר. כאמור, הליך זה עדיין תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי, והוא יידון שם.

אשר על כן דין הערר להדחות.