בש"פ 5850/07 יורי גרימבלט נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נ' מוניץ) מיום 1.7.07, בה נקבע כי יש להביא את העורר לבית משפט השלום ביום 2.7.07 בשעות הבוקר כדי לבצע את הקראת כתב האישום שהוגש נגדו.

ביום 28.10.03 הוגש לבית משפט השלום בנצרת כתב אישום כנגד העורר, אשר ייחס לו שורה ארוכה של עבירות מרמה, גניבה, זיוף והטרדה מינית. זמן מה לאחר מכן, לא עלה בידה של המשיבה לאתר את העורר, ולכן ביום 8.3.07 נענה בית משפט השלום בצפת לבקשתה להתלות את ההליכים בתיק. עוד יצוין, כי מאחר והעורר לא אותר, לא הומצא לידיו כתב האישום ולא קוימה ההקראה. ביום 31.5.07 נעצר העורר על ידי המשטרה. יום למחרת, דהיינו ביום 1.6.07, הגישה המשיבה בקשה לחידוש ההליכים בתיק, לה נעתר בית משפט השלום. ביום 5.6.07 הוחלט להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 26.6.07. ביני לביני, במהלך הדיון בערר, הגישה המשיבה ביום 11.6.07 בקשה לתיקון כתב האישום, במסגרתה הוספו 4 אישומים נוספים לכתב האישום. ביום 1.7.07 הגיש העורר בקשה לבית משפט השלום בצפת לשחררו ממעצר, וזאת מאחר ומשפטו טרם החל, אף על פי שחלפו 30 ימים ממועד מעצרו. בית משפט השלום (כבוד השופט ב' פיילס) קיבל את הבקשה והורה עוד באותו היום על שחרור העורר ממעצר בתנאים מגבילים.

שעות ספורות לאחר מכן הגישה המשיבה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' מוניץ ) קיבל את הערר, והורה על הבאת העורר לבית משפט השלום למחרת היום, ב-2.7.07, בשעות הבוקר לצורך הקראת כתב האישום בפניו. בהחלטתו זו נסמך בית המשפט המחוזי על שורה של החלטות שיצאו תחת ידי בית משפט זה שהרוחות הנושבות מהן הינן, כי עובדת אי חוקיות המעצר לא תהווה שיקול בלעדי, כי אם אחד מבין השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להחליט האם יש מקום לשחרר עצור העלול לסכן את שלום הציבור, וזאת בשל אי ההקפדה על קיום מועדי המעצר הקבועים בחוק. בהמשך, בית המשפט אף נתן דעתו למסוכנות הנשקפת מן העורר, לחומרת המעשים המיוחסת לו, להיקפם, לאופן שבו הם בוצעו - בתחכום רב, בשיטתיות, תוך ניצול חולשותיהן של המתלוננות. כן נתן בית המשפט דעתו לכך שהעורר מואשם בעבירה חמורה של הדחה בחקירה ולכך שבעבר ניסה להימלט מאימת הדין. בנסיבות אלו, נקבע כי האיזון הראוי בין השיקולים השונים מחייב את קבלת הערר. עוד הובהר על ידי בית המשפט כי העורר ובא-כוחו קיבלו לידיהם את כתב האישום וחומר הראיות שבועיים קודם לכן, ולפיכך הם יכולים היו להשיב, ולוּ באופן כללי, לכתב האישום. לכן, בית המשפט סבר כי במקרה דנא לא התקיימה פגיעה בזכויותיו הדיוניות של העורר. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי אף אחז בדיעה, המנוגדת לזו של בית משפט השלום, לפיה סעיף 10א לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) חל על ענייננו, וכי עיון בחוק זה מלמד באופן ברור שיש למנות את תקופת 30 הימים החל מהיום שלאחר הגשת כתב האישום, קרי מתאריך 2.6.07. בית המשפט אף הוסיף וציין כי הגדרת המונח "יום" בחוק הפרשנות מלמדת על כך שהיום האחרון למעצרו של העורר מסתיים בחצות הלילה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לשיטתו יש למנות את תקופת 30 הימים ממועד ההודעה על תיקון כתב האישום. שכן, עם תיקון כתב האישום נוספו לו 4 אישומים חדשים, שמניין 30 הימים לגביהם טרם חלף. לכן, לשיטת בית המשפט המחוזי ניתן היה לקיים את ההקראה עד ליום 11.7.07. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי הובא העורר ביום 2.7.07 לדיון הקראה בבית משפט השלום בצפת ובעקבות זאת הורה בית המשפט על השמת העורר במעצר ביניים עד ליום 8.7.07, בו יימשך הדיון בתיק.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו מבקש העורר לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על שחרורו המיידי ממעצר. כן מתבקש בית משפט זה לקבוע כי ההקראה שנתקיימה ביום 2.7.07, כמו גם ההחלטה על המשך מעצרו הינן בטלות ומבטלות, מאחר והוא שהה כל אותה עת במעצר בלתי חוקי. לעמדת העורר, מאחר ומשפטו טרם החל בתום תקופת 30 הימים הקבועה בסעיף 60 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (להלן: חוק המעצרים), מעצרו הפך לבלתי חוקי וחלה חובה לשחררו באופן מיידי. פגם מן הסוג האמור, כך לעמדת העורר, לא ניתן לרפא על ידי קיום הקראת כתב האישום על אתר. עוד טוען העורר, כי בית המשפט המחוזי שגה שעה שקבע כי מניין תקופת 30 הימים יחל יום למחרת הגשת כתב האישום. לדידי העורר, יש להתחיל ולמנות את תקופת 30 הימים למן הדקה הראשונה בה הוא שהה במעצר. שכן, הערך המוגן של חירות האדם אינו מאפשר קבלת גישה פרשנית לפיה מעצרו של אדם יתמשך מעבר לתקופת 30 הימים רק משום שחוק הפרשנות קובע דרך מסוימת למניין תקופה קצובה. העורר אף סבור כי חוק הפרשנות אינו פורש כנפיו על ענייננו מאחר וקיימת בחוק המעצרים הוראה מפורשת אחרת לעניין הנדון.

המשיבה מאידך מבקשת לדחות את הערר, תוך שהיא נסמכת על עיקרי החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מאחר והוראות חוק הפרשנות חלות על המקרה דנא, ניתן היה לקיים את הקראת כתב האישום עוד ביום 1.7.07. כן סבורה היא כי המסוכנות הנשקפת מן העורר, כמו גם העובדה שבעבר הוא ניסה להימלט מן הדין, מצדיקות את הותרתו מאחורי סורג ובריח.

לאחר שעיינתי בערר והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים, דעתי היא כי דין הערר להידחות. באשר לשאלה הראשונה המתעוררת בענייננו, אשר נוגעת לתחולתו של חוק הפרשנות על הוראת סעיף 60 לחוק המעצרים, אעיר, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, כי דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. סעיף 60 לחוק המעצרים מורנו כי לאחר הגשת כתב אישום כנגד נאשם ניתן יהיה להחזיקו במעצר במשך תקופה מצטברת של 30 ימים, ובאם משפטו לא יחל בחלוף אותה תקופה, הוא ישוחרר ממעצר. אלא, שאז עשויה להתעורר השאלה מאיזו רגע יש למנות את אותה תקופה קצובה של 30 ימים?

לשאלה זו אין חוק המעצרים מעניק מענה מפורש. זאת ועוד, בחוק המעצרים מנויות תקופות קצובות נוספות של מספר ימים או יותר, במהלכן ניתן להותיר נאשמים או חשודים במעצר. ראו למשל, הוראת סעיף 62 לחוק הקובעת כי שופט של בית המשפט העליון רשאי להאריך מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לתקופה שלא תעלה על 90 ימים כל פעם. אף בהוראה זו, אין חוק המעצרים מפרט את הרגע המדויק ממנו תחל להימנות תקופת 90 הימים. הפתרון לדילמה האמורה, כך לשיטתי, מצוי בהוראת חוק הפרשנות. חוק זה קובע, כי "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין" (סעיף 10(א) לחוק). ולעניין הגדרת "יום", נקבע כי מדובר בתקופה שמחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו (סעיף 3(3)(ב) לחוק). חוק הפרשנות, כך לדידי, משלים את הוראות חוק המעצרים, הוא אינו מתייחס למשך התקופה בה ניתן להחזיק את הנאשם במעצר, כי אם לאופן בו יש למנות את אותה תקופה. מאחר וחוק הפרשנות אינו קובע הוראה אחרת לעניין הנדון, אין כל סיבה שהוא לא יחול על ענייננו. לאור זאת, היני סבור כי התקופה בה מותר היה להחזיק את העורר במעצר הסתיימה ביום 1.7.07 בשעה 23:59. בית המשפט המחוזי קבע, כפי הנראה בשוגג, כי תקופת 30 הימים הסתיימה ביום 2.7.07. על פי עמדתי זו, נראה כי בית משפט השלום רשאי גם רשאי היה לבצע את ההקראה עוד ביום 1.7.07, וכי מעצרו של העורר עד לחצות אותו יום היה חוקי. אלא, שבסופו של יום ההקראה בוצעה אך יום לאחר מכן, בבוקר יום 2.7.07. בנסיבות אלו אין חולק, אף לא המשיבה, כי העורר שהה במעצר שלא כחוק למשך מספר שעות. לאור האמור, היני סבור כי ניתן להכריע בסוגיה המתעוררת בערר, אף מבלי שאדרש לקבוע מסמרות באשר לשאלה האם חוק הפרשנות חל על ענייננו. זאת, מאחר ועל שני הצדדים מקובלת העמדה כי בשלב מסוים החזקת העורר במעצר הייתה שלא כחוק. ההשלכה היחידה של הוראת חוק הפרשנות היא על משך התקופה בו הוחזק העורר שלא כדין. בא-כוח העורר סבור כי שומה היה על התובעת לבצע את ההקראה ביום 1.7.07 בשעה 09:00, בעוד שהמשיבה, בהחילה את הוראות חוק הפרשנות על ענייננו, סבורה, כאמור, כי העורר שהה במעצר שלא כדין למשך שעות ספורות בלבד – מיום 1.7.07 בשעה 23:59, ועד לשעות הבוקר שלמחרת. כפי שאראה מייד אינו סבור כי יש בהבדלי עמדות אלו כדי להשפיע על התוצאה הסופית.

בבש"פ 7465/03 עורג'אן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.03) עתר נאשם

לשחרורו המיידי ממעצר מאחר והקראת כתב האישום לא התקיימה בחלוף תקופת 30 הימים. באותו מקרה נמסרה לנאשם ההזמנה לפתיחת משפטו, אולם בסופו של דבר הדיון נדחה ולנאשם לא נמסרה הזמנה נוספת בכתב. או אז, העלה אותו נאשם טענה דומה לזו המושמעת בפניי, לפיה קיימת בידו הזכות לקבל הזמנה בכתב לתחילת משפטו לפי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכן לקבל אורכה בת 14 ימים לשם הכנת תגובתו (תקנה 20א(1) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974). כל עוד חובות אלו לא מולאו, הוא גרס כי יש לשחררו לאלתר. טענה זו נדחתה מכל וכל על ידי כבוד הנשיאה ד' ביניש, אשר קבעה:

"צדקה באת-כוחה של המדינה בטיעוניה כי הגישה המתחייבת היא בדיקה עניינית של השאלה אם זכויות הנאשם נפגעו, ואין להיתפס לעניין זה לטענות פורמאליות ולפגמים שאין בהם כדי לפגוע בזכותו המהותית של הנאשם להתכונן להשמעת תגובתו לכתב-האישום. הדרישה, הקבועה בסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ובתקנה 20א לתקנות, מבוססת על התכלית של מסירת ההזמנה והיא קיום הזכות המהותית של נאשם לקבל הודעה ראויה על האישום המיוחס לו ולהבטיח כי יוכל להתכונן להגיב על האישומים תוך זמן סביר שנקבע לכך. יש להקפיד באופן דווקני שלא יקופחו זכויותיו של נאשם, וכי תינתן לו הזדמנות נאותה למצות את זכויותיו הדיוניות כדי להתגונן מפני האישום המיוחס לו. אולם משנתקיימה החובה להביא את דבר האישום לידיעת הנאשם ולאפשר לו להיערך להגיב עליו, באה התכלית החקיקתית בעניין זה לידי הגשמה. בנסיבות עניינו של העורר הובא דבר האישום והצורך לקיים הקראה לידיעתו ולידיעת סניגורו כחודש ימים לפני המועד שבו נתקיימה הקראת כתב-האישום בפועל. חומר הראיות ופרטי האישום היו מוכרים לעורר ולבא-כוחו לאחר שהארכת המעצר נדונה קודם לכן בהליך מפורט. אשר-על-כן לא קופחה זכותו המהותית של העורר, ולא היה יסוד לדרישה ליתן לעורר זמן נוסף כדי להיערך מחדש להליך של הקראת האישום".

דברים אלו יפים, בשינויים המחוייבים, אף לענייננו. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי זכויותיו הדיוניות של העורר לניהול משפט הוגן לא נפגעו, לאור העובדה שחומר הראיות ופרטי האישום היו ידועים לעורר ובא-כוחו. זאת, בין היתר, מאחר והדיון בבקשה להארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים התקיים בבית משפט השלום בצפת כבר ביום 5.6.07, ואילו ערר שהוגש על החלטה זו נדון בבית המשפט המחוזי ביום 26.6.07. במסגרת הליכים אלו הועברו לידי העורר ובא-כוחו כתב האישום וחומר הראיות. זאת ועוד, במהלך הדיון שנערך בפניי הבהירה המשיבה כי היא הייתה מוכנה לערוך הליך של הקראה פורמאלית על מנת שהמשפט יחל באופן רשמי, ולאפשר לבא-כוח העורר להשיב לאישום בשלב מאוחר יותר. כך, היה ניתן לו פרק זמן נוסף להיערך לתחילת המשפט. אולם, בא-כוח העורר סירב לכך. בנסיבות אלו, מקובלת עליי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה לא נפגעה זכותו המהותית של העורר להתכונן להשמעת תגובתו לאישומים המיוחסים לו, וזאת חרף הפגם הפרוצדוראלי שנפל בהליך הנוכחי.

בהקשר זה אף נתתי דעתי למגמה השלטת בפסיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשורה של החלטות שניתנו על ידי בית משפט זה בנושאים קרובים, ולפיה לא בכל מקרה ומקרה די באי חוקיות המעצר כדי להצדיק שחרורו המיידי של נאשם. נכון הוא הדבר, כי על רשויות אכיפת החוק מוטלת החובה, שאין להקל ראש בחשיבותה, לקיים בקפדנות מירבית את תקופות המעצר שנקבעו בחוק ככתובן וכלשונן. ההקפדה על חוקיות המעצר ושמירה מדוקדקת של לוחות הזמנים שבמסגרתם תישלל מאדם חירותו האישית מהווה נדבך משמעותי בהגנה על הזכויות המוקנות לנאשמים. אף על פי כן, אין להוציא מכלל אפשרות כי בשל תקלה מנהלית זו או אחרת, יוחזק נאשם במעצר שלא כדין. לעיתים, שחרורו המיידי של אותו נאשם אך בשל תקלה טכנית מן הסוג האמור עלולה להוות סכנה ממשית לביטחון הציבור, ודאי וודאי מקום בו מדובר בנאשם הידוע כעבריין מסוכן.

כך, במקרה אחר נדונה שאלת החזקת נאשם במעצר עד תום הליכים, מקום בו הקראת כתב האישום התבצעה לאחר 38 ימים, ולא תוך 30 ימים מעת הגשת כתב האישום כאמור בסעיף 60 לחוק. אותו נאשם, אשר היה נתון במעצר בלתי חוקי במשך שמונה ימים, טען כי די בקיום הפגם האמור כדי להביא לשחרורו ממעצר. בית משפט זה דחה את הטענה האמורה בקובעו כי אי חוקיות המעצר אינו מהווה השיקול היחיד והבלעדי שיש להביאו בחשבון, כי אם שיקול שיש לאזנו למול שיקולים אחרים, ובראשם מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. מכל מקום אי חוקיות המעצר אינו מהווה שיקול שיהיה בכוחו כדי להטות בכל פעם ופעם את הכף לטובת הנאשם (בש"פ 8203/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.01); להחלטות נוספות מהן מצטיירת אותה מגמה, ראו גם, בש"פ 11114/05 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.05); בש"פ 11657/05 בן לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.06)).

דומה, כי הקושי האמור, לפיו טעויות אנוש או תקלות מינהליות יביאו לשחרורם ממעצרם של עבריינים המהווים סכנה של ממש לביטחון הציבור, לא נעלם אף מעיניו של השופט א' מצא בהחלטה שנתן בבש"פ 7287/02 אבו-ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.02), עליה נסמך הערר הנוכחי. ואכן, הפתרון שהוצע בבש"פ 7287/02 הנ"ל היה בדמות פנייה לסעיף 62 לחוק המעצרים, המסמיך שופט של בית משפט זה להורות על הארכת מעצרו של נאשם, אשר לפי סעיף 60 לחוק היה מקום לשחררו ממעצר ( שם , פיסקה 8). מאחר והמשיבה לא צעדה בדרך זו, אין בכוונתי להביע דיעה לגבי הפתרון האמור. מכל מקום, אף פתרון זה עולה בקנה אחד עם העמדה הרווחת בפסיקה לפיה יהיו מקרים בהם לא יהיה די באי חוקיות המעצר כדי להביא לשחרורו המיידי של נאשם.

לאור כל האמור, סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר בדין יסודה. בשולי הדברים, אעיר כי אין מקובלת עליי הקביעה הנוספת של בית המשפט המחוזי לפיה יש למנות את תקופת 30 הימים ממועד ההודעה על תיקון כתב האישום, קרי מיום 10.6.07. לשיטתי, קם ומתעורר חשש כי קבלת העמדה האמורה תביא להארכה מלאכותית של תקופת 30 ימים הקצובה בסעיף 60 לחוק, ואגב כך ירוקן מתוכן דבר חקיקה חשוב זה.

נוכח כל האמור, הערר נדחה איפוא.