בש"פ 11657/05יהושע בן לוי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו) מיום 12.12.2005 שעניינה מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ביום 29.9.2005 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות שונות של סחר בסמים מסוכנים לפי סעיפים 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ). לפי הנטען בכתב האישום, במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2005, בכמה הזדמנויות, מכר העורר סם מסוכן מסוג קוקאין לשוטרים ולסוכנים סמויים.

יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. עוד באותו יום - 29.9.2005 - הורה בית המשפט (כבוד השופטת ר' לביא) לעצור את העורר עד למתן החלטה אחרת בעניינו. הדיון בבקשה נקבע ליום 9.10.2005. דא עקא, שלדיון במועד זה התייצבה התביעה כשתיק המשטרה בעניינו של העורר אינו ברשותה, שכן זה היה דרוש לה לדיון של נאשם אחר, במקום אחר. משכך, נדחה הדיון. ביום 16.10.2005 התקיים דיון נוסף בבקשה. גם הפעם הגיעה התביעה ללא חומר החקירה, ובית המשפט קבע כי אין הצדקה לשחרר את העורר ממעצר בשל מחדלה של התביעה, אולם "אם מקרה זה יישנה בעתיד, יהא במחדל זה כדי להוות סיבה לחיוב המשטרה בהוצאות ואפילו לשחרר המשיב [העורר – א"ר] ממעצר". בית המשפט הוסיף והורה, כדי למנוע, כלשונו, פגיעה נוספת בעורר על עריכת תסקיר שירות המבחן בעניינו. ביום 15.11.2005 התקיים דיון נוסף בבקשה – שלישי במספר. חרף החלטתו של בית המשפט בדיון הקודם, הגיעו נציגי התביעה לדיון – בשלישית – ללא חומר החקירה. יצוין כי העורר טען שלאורך תקופה זו של דחיות חוזרות ונשנות של הדיון, לא הועמד לעיונו חומר הראיות במלואו. למרות האמור, בחר בית המשפט לדון בבקשה לגופה, זאת, בהסתמך על התרשמותו מחומר הראיות במסגרת הדיון הראשון, שנערך ביום 29.9.2005 עת שהוגש כתב האישום (הדיון בו נקבע כי העותר ישהה במעצר עד למתן החלטה אחרת בעניינו). בית המשפט צמצם את הדיון אך לשניים מן הסעיפים של כתב האישום, וקבע כי ביחס לסעיפים אלה לא נמצא דבר שיש בו כדי לשנות את התשתית הראייתית הלכאורית שהייתה קיימת בדיון הראשון, ובפרט, שזו אינה מושפעת מהחלטות שניתנו בעניינם של אחרים שהיו מעורבים בפרשה. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר משלים שיבדוק את חלופת המעצר שהוצעה, והורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת. בשל מחדליה של התביעה, חייב אותה בית המשפט בתשלום הוצאות המשיב בסך 2,500 ש"ח.

על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ו' מרוז). ביום 20.11.2005 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי בית משפט השלום לא יכול היה להישען על מסקנותיו במסגרת ההחלטה הראשונית להאריך את מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת, לצורך ההחלטה להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. זאת, מכיוון שההחלטה הראשונית יכולה להישען, כלשונו של בית המשפט, על "קצה ראייה" ואילו ההחלטה הסופית לעצור את העורר עד תום ההליכים צריכה להישען על תשתית של ראיות לכאורה. זאת ועוד, בית המשפט התרשם כי בית משפט השלום "לא נתן הזדמנות הולמת וראויה לסנגורית להעלות את טיעוניה לעניין הראיות" וציין את העובדה שהדיון לא התקיים בתוך 30 ימים – מסגרת הזמן הקבועה בסעיף 20(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) ). לאור זאת, קבע בית המשפט כי זכויותיו של העורר נפגעו, והורה על שחרורו של העורר בערובה ל"מעצר בית". בית המשפט ציין כי אין בהחלטתו "כדי לפגוע בזכותה של המשיבה להגיש בקשה נוספת, חדשה, להורות על מעצרו של העורר". בהתאם, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה נוספת לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. הבקשה הוגשה תחת הכותרת "בקשה לעיון חוזר". ביום 29.11.2005 קבע בית משפט השלום כי עצם שחרורו של העורר מהווה "שינוי נסיבות" ועל כן לא הייתה מניעה להגיש את הבקשה בזמן שהבקשה המקורית עודנה תלויה ועומדת. בהחלטתו מיום 30.11.2005 בחן בית משפט השלום את חומר הראיות לכאורה נגד העורר, וקבע כי לאור מסוכנותו הנגלית מחומרת העבירות המיוחסות לו והיקפן, עילת המעצר הסטטוטורית, וחוות הדעת בתסקיר המעצר, אין לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט עמד על כך שהעורר שוחרר ממעצר בשל מחדלי התביעה, והורה על מעצרו עד תום ההליכים ללא כל עיכוב.

על החלטה זו ערר העורר שוב לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו). ביום 12.12.2005 דחה בית המשפט המחוזי את הערר בקובעו כי "התמונה הראייתית הכללית המתקבלת, היא ללא ספק כזו של ראיות לכאורה המספיקות לשלב זה של הדיון, ויש בהן פוטנציאל להרשעה עתידית של העורר בעבירות שיוחסו לו". באשר לטענת העורר כי אין לעצרו בשנית עד תום ההליכים משכבר שוחרר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט המחוזי כי לאור מסוכנותו הרבה של העורר גובר אינטרס הציבור על השיקולים נגד מעצרו מחדש שיסודם בעובדה שהוא נעצר שלא כדין ושוחרר כבר לחלופת מעצר. לפיכך, קבע בית המשפט כי העורר ייעצר עד תום ההליכים.

על החלטה זו נסב הערר דנן. בהודעת הערר שהגיש העלה העורר מגוון טענות, חלקן נוגעות לפגמים בהליכים שננקטו נגדו, וחלקן מתייחסות לטיבן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו. בדיון שנערך בפני, החליט העורר למקד את טענותיו במישור הדיוני. לטענת העורר, בקשת המשיבה לעצור אותו לאחר ששוחרר, שהוגשה כבקשה לעיון חוזר, אינה כדין, שכן הדיון בבקשה המקורית טרם הסתיים ומכיוון שלא חל כל שינוי בנסיבות שאִפשר הגשתה. העורר מדגיש, כי ההחלטה לשחררו, כשלעצמה, אינה יכולה לבוא בגדר שינוי נסיבות. זאת ועוד, טוען העורר, גם המעצר בו הוחזק עוד לפני ששוחרר היה בניגוד לחוק, שכן לא קוים דיון בעניינו כמצוות סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), התשנ"ו-1996. כל אלה, לדעת העורר, ובפרט התנהלותה הלקויה של התביעה בעניינו, מחייבים את שחרורו לחלופת המעצר בה שהה עד שנעצר מחדש.

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

ראשיתו של ההליך למעצר העורר עד תום ההליכים בהתנהלות לקויה מצידה של התביעה. התביעה נקטה סחבת חמורה וגרמה לכך שלא ניתנה לעורר הזמנות ראויה לעיין בחומרי החקירה לצורך הגנתו; לכך שההליכים נמשכו לאורך זמן בלתי סביר – אף מעבר לפרק הזמן הקבוע בסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים); ולכך שחומר הראיות לא עמד בפני בית משפט השלום על מנת שיתרשם כדבעי אם ישנן די ראיות לכאורה על מנת לעצור את העורר עד תום ההליכים בעניינו. בנסיבות אלה היה על בית משפט השלום לשחרר את העורר ממעצר, ומשהחליט ההפך – בדין קיבל בית המשפט המחוזי את הערר על החלטתו והורה על שחרורו.

אולם, גם בנסיבות בהן נעצר נאשם שלא כדין – ומוכן אני לצורך העניין להניח שמעצרו של העורר לא היה כדין – הכירו חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) והפסיקה באפשרות להורות מחדש על מעצרו כדין (ראו סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים)). במקרה דנן, אף הותיר בית המשפט המחוזי בהחלטתו הראשונה, מפורשות, פתח למשיבה לבקש שוב את מעצרו של העורר. על החלטה זו, לפיה פעלה המשיבה, לא הוגש ערר והיא אינה נתונה לבחינה במסגרת ערר זה.

ואולם, בדונו בבקשה חוזרת להורות על מעצרו של נאשם, על בית המשפט להביא בחשבון החלטתו גם את העובדות החדשות, בהן העובדה שהנאשם שהה במעצר שלא כדין, והעובדה שהוא שוחרר ממעצר. עובדות אלה מהוות שיקול – לעיתים מכריע – בשאלה אם לשוב ולעצור אותו (ראו: בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מט (4) 166, 170), ולפי ההלכה, לא בנקל יורה בית המשפט לעצור את מי שכבר שוחרר ממעצר (ראו: בש"פ 8584/00 מדינת ישראל נ' עליה , תק-על 2000(4) 297, 298). אכן, שיקולים אלה עמדו לנגד עיניו של בית המשפט קמא, ובסופו של דבר קבע בית המשפט כי:

את התקלה שהביאה לכך שעניינו של העורר לא טופל כהלכה בשלבים הקודמים, אין 'לרפא' על ידי הותרת העורר משוחרר לחלופה, כאשר כל הנסיבות מצביעות על היותו סוחר סמים בעל מעורבות עמוקה בתחום זה, אשר סכנתו לציבור רבה, ואשר צפוי להמשיך ולנסות לסחור בסם, גם בתנאי מעצר בית, אם יוסיף ויהיה משוחרר.

לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. המעשים המיוחסים לעורר, הנתמכים בתשתית של ראיות לכאורה, מצביעים על מסוכנותו הרבה. מסוכנות זו נלמדת גם מעברו הפלילי של העורר, וממסקנותיו של שירות המבחן לפי התסקיר שערך. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא גם בחזקת המסוכנות הסטטוטורית שקמה ביחס לאישומים מעין אלה לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים). בנסיבות העניין, ובהעדר חלופת מעצר שיש בה כדי להפחית ממסוכנותו של העורר, כפי שעמד על כך שירות המבחן בתסקירו, גובר אינטרס הציבור על אינטרס הנאשם, אף לאור העובדה שהוא שוחרר ממעצר, ואף אם מעצרו טרם שוחרר היה שלא כדין.

אשר-על-כן, הערר נדחה.