בש"פ 3966/08 משה סגל נ. מדינת ישראל

א.

זו החלטה משלימה להחלטתי שניתנה סמוך לחצות ב-4.5.08, אשר בה נקבע, כי מעצרם של העוררים, החשודים בעבירות מרמה וקשירת קשר לפשע, תוך מעשי "עוקץ", ייחשב כמסתיים ביום 6.5.08 שעה 23:59, וככל שמבקשת המדינה להאריכו – בלא שהובעה דעה על כך – על הבקשה להיות מוגשת בעיתה כדי שתידון עד אותו מועד. נאמר כי יישקל הצורך בהנמקה משלימה. החלטתי ניתנה גם בעקבות הצעה בהחלטה קודמת בשעות אחר הצהריים באותו יום. יוזכר כי בית משפט השלום בנצרת (השופטת מרדכי), בדיון ביום 2.5.08, לאחר שנתבקש על-ידי המשטרה לצוות על חמישה ימי מעצר, הורה על מעצר עד יום 7.2.08 בשעה 12:00 (בצהריים), קרי, כתום חמש יממות מן הדיון; זאת, לאחר שקיים דיון ולאחר שעיין בחומר החקירה באשר ל"נסיבות האירוע ותפיסתם של החשודים". המעצר נומק בצורך שלא תשובש החקירה, ונוכח סיכון שבעבירות רכוש נרחבות, וגם ברקעו הפלילי של אחד העוררים. בית המשפט המחוזי (השופט אטרש) עיין בחומר בדונו בו ביום בערר, ואישר את החלטתו של בית משפט השלום.

ב.

בערר הקצר בכתב שהוגש ב-4.5.08 ובטיעון בעל פה, בדיון שנערך כאמור בשעת לילה נוכח הצורך בהכרעה במועד סביר במהלך מעצרם של העוררים לצרכי חקירה, העלה בא כוחם המלומד של העוררים שתי טענות: האחת – כי לא קוימו בדיון בבית משפט השלום הוראות סעיף קטן 15(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, והאחרת – כי על פי לוח הזמנים שבדין לא יכול היה בית משפט השלום, משנתבקש הימנו להורות על 5 ימי מעצר, לעצור עד יום 7.2.08, שלשיטת העוררים המדובר ביום השישי למעצר.

ג.

(1)

אשר לטענה הראשונה , עיקרה הוא, כי סעיף קטן 15(ה) לחוק המעצרים היה בתיק זה (וגם במקרים אחרים שכמובן אינם בפנינו) בחינת "הלכה ואין מורין כן", קרי, כי לא קוים האמור בו.

(2) זו לשון הסעיף, ולנוחות יובא גם סעיף קטן 15(ד):

"(ד) השופט רשאי לחקור את השוטר על בקשתו; היה הדיון בפני החשוד, רשאי אף הוא או סניגורו לחקור את השוטר.

(ה) ביקש שוטר כי תשובתו לשאלה תובא לידיעת בית המשפט בלבד, או ביקש לפרט בפני בית המשפט בלבד עובדות או מידע שעליהם מתבססת בקשת המעצר, ימסור לבית המשפט, בכתב, את התשובה ואת הנימוקים לבקשתו; בית המשפט רשאי להיענות לבקשה ולהסתמך על החומר המוגש לו בדרך זו אם מצא כי מתן התשובה או גילוי העובדות או המידע בנוכחות החשוד וסניגורו עלולים לפגוע בחקירה או באינטרס ציבורי חשוב אחר; התשובה החסויה תסומן, תוחזר לשוטר לאחר העיון והדבר יירשם בפרוטוקול. החליט השופט שלא להיעתר לבקשה בדבר אי-גילויו של החומר רשאי השוטר להודיע כי הוא חוזר בו מהגשת החומר שאליו מתייחסת השאלה ומשעשה כן לא יועמד החומר לעיון החשוד וסניגורו, והשופט יתעלם ממנו לצורך החלטותיו".

(3) בא כוח העוררים טען כי סעיף קטן 15(ה) קבע מנגנון מפורט, שלפיו אם מבקש נציג המשטרה להשיב על שאלה פלונית לידיעת בית המשפט בלבד, עליו להשיב בכתב ולפרט את הנימוקים. ואם יקבל בית המשפט את הטענה, יסמן את החומר ויחזירו לשוטר לאחר העיון, תוך רישום בפרוטוקול. כך גם באשר לקבלת "עובדות או מידע שעליהם מתבססת בקשת המעצר". לפי הטענה, לא קוים דבר זה בנידון דידן. מנגד טען בא כוח המדינה, כי באופן מעשי נפתרים הדברים על-ידי מסירת כל החומר הסודי לעיון בית המשפט, ואזי אין הכרח בתשובות בכתב לכל שאלה, וההגנה על חשודים – על ידי מסירת החומר כולו – גדולה בעצם יותר. גם במקרה דנא הוצג כל התיק בפני בית משפט השלום, וכן תזכיר סודי.

ד.

אשר לטענה השניה , נושא זה עלה בעבר בבית משפט זה. בתמצית, השאלה היא מה השלכתה על מספר הימים שנקצב של הוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 שלפיה "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". הגדרת "יום" בחוק הפרשנות (סעיף 3) היא "תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". טענה זו לא נטענה בבית המשפט המחוזי, ולדברי בא כוח העוררים עלתה על לבו בהכנה לערר בבית משפט זה; אך לשיטתו יש מקום להידרש אליה נוכח זכויות העוררים. בא כוח המדינה טען כי החלטות באשר לימים הן מעת לעת, ומכל מקום בנידון דידן מדובר בהחלטה ברורה המסמנת מועד סיום קונקרטי, ומצויה בתוך סמכותו של בית משפט השלום בלוח הזמנים שבדין, והוא אף רשאי לחרוג מאשר נתבקש.

ה.

סוגיות מעין אלה שהועלו קשה לבררן בניחותא בלחץ הזמנים של מעצרים לצרכי חקירה ובגלגול שלישי, כשהימים נוקפים. מכל מקום, אדרש בקצרה לנקודות שהועלו.

ו.

(1) אשר לשאלה הראשונה , אכן לשונו של סעיף קטן 15(ה) ברורה, ומאידך גיסא מבחנו הוא ביישומו המעשי, באורח שלא יפגע בזכויות החשודים אך יאפשר - תוך שמירתן – ניהול תקין של ההליך השיפוטי בבית המשפט הדיוני, הצריך להתמודד עם לחץ זמן ועם עומס.

(2) מבלי שאקבע מסמרות, שכן חומר כולל ומערכתי לא הובא בפני, ברי כי לנגד עיניהם של בתי המשפט הדנים במעצרים צריך סעיף קטן 15(ה) לעמוד, כך שיהוה להם מורה דרך. שעה שנשאל נציג המשטרה על-ידי הסניגוריה שאלות שבנקל ניתן להפנות את בית המשפט לגביהן לחומר החקירה, יכול נציג המשטרה לעשות כן על-ידי דף כתוב שבו יצביע על חומר פלוני. מובן כי אין מקום להטביע את בית המשפט בים חומר החקירה ולעשותו "בלש" או "דייג", ועל כן ראוי להפנותו קונקרטית כאמור, אם כי הנוהג ליתן את חומר החקירה כולו הוא כשלעצמו נוהג מבורך, התורם לשקיפות ולהגינות. שאלות ספציפיות שאינן ניתנות למענה על דרך הפניה לחומר החקירה ייענו בכתב, הכל כמצוות הסעיף. לעניין זה הפנה הסניגור לב"ש (חיפה) 34207/08 שחף נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בה ציין השופט גרשון, בסיטואציה דומה, כי בשלב הדיון בהארכת מעצר מגששת ההגנה בערפל, וכל שבידיה הוא חקירה נגדית של נציג המשטרה, ואין מקום לסירוב להשיב על שאלות ולהסתפקות במסירת חומר לידי בית המשפט (הכוונה כמובן למתן תשובות בכתב לבית המשפט במקרה של חומר חסוי). והנה באיזונים עדינים עסקינן, בין צרכי הציבור והחקירה ובין זכויות החשוד, במצבים שבגדרם בוחן בית המשפט את החומר תוך עיונו שלו בלא שהחומר מועמד לעיון ההגנה (ראו חיה זנדברג, פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), 121). הדברים באים, כדברי הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – עיכוב מעצר ושחרור), תשנ"ה-1995, הצעות חוק תשנ"ה 306, 309 נוכח "צרכי ניהול החקירה בשלביה המוקדמים, שבהם נדרשת מידה מסוימת של חיסוי החומר כדי למנוע סיכול החקירה". מכאן הצורך ברגישות, המיוסדת גם על מיומנותו וניסיונו של בית המשפט.

(3) עיינתי בבש"פ 8225/05 עודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת - כתארה אז – ביניש), שם הועלתה טענה בעניין קרוב, אלא שנסבה על דיון בבית המשפט המחוזי, ונאמר כלהלן:

"יתכן כי מיטיב היה בית המשפט המחוזי לעשות לו איפשר לבא כוח העוררים להציג שאלותיו לשוטר מבקש המעצר על אף שמדובר בערר... עם זאת, אין בכך כדי לפסול את ההחלטה. על פי הוראת סעיף 15(ה) לחוק הנ"ל רשאי שופט לעיין בחומר חסוי ולהסתמך על החומר בכתב המוגש לו על-ידי השוטר... מבלי לאפשר לנאשם ולסנגורו לחייב את השוטר להשיב על שאלותיהם לעניין זה".

אכן, כך לגבי התשובות לנאשם ולסנגורו, אך לבית המשפט ברי כי על השוטר להשיב, כמצוות הסעיף. גם אם יהיו התשובות חסויות ולא יועילו ישירות לחשוד (כפי שמציינת אל נכון – בכל הכבוד – השופטת ביניש), מכל מקום לבית המשפט עצמו יהיה מרחב רקע רחב יותר להפעלת שיקול דעתו.

(4) בנידון דידן איני יכול לומר, על פי הנתונים שהובאו בפני, כי בית משפט השלום לא פעל כמצוות החוק. בא כוח העוררים הציג שאלות רבות לנציג המשטרה, המשתרעות על פני 6 עמודי פרוטוקול, וחלק מהן נענו עניינית, אך חלקן גם נענו בהפניה לדו"ח סודי ולחומר ראיות. לאחר ששמע בית המשפט את החקירה הנגדית, עיין בחומר החקירה, למצער - כלשונו - "באשר לנסיבות האירוע ותפיסתם של החשודים". מעבר לתיק זה נראה בכגון דא, כי בנסיבות של שאלות ספציפיות שבהן הפנה נציג המשטרה את בית המשפט לדו"ח הסודי ולחומר הראיות, ראוי בהמשך למצוות החוק, כי בית המשפט יציין – אם סבור הוא כך – שבעיינו בחומר נענו בפניו השאלות שנשאלו, או לחלופין, אם דעתו שונה, שלא נענה די הצורך. דף התשובות יסומן, כמצוות החוק, ועצם מתן התשובות יירשם, אף זאת, כנדרש בסעיף 15(ה), הדף

המסומן, שיוחזר, יתויק כמובן

בצורה מתאימה.

(5) סוף דבר: לא ראיתי מקום לקבל את הערר בהקשר דנא, אך ראוי כי בתי המשפט העוסקים במעצרים ישוו לנגד עיניהם את הוראות סעיף 15 במכלולו, לרבות סעיף קטן 15(ה), לשמירת זכויות כולי עלמא – החשודים מזה והציבור מזה.

ז.

(1) באשר לשאלה השניה , נושא זה אינו פשוט. בשכבר הימים נדרש אליו בית משפט זה בבג"צ 184/66 ביטון נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד כ(3) 283. באותו עניין נאמר (מפי השופטים ברנזון, כהן ועציוני) כי

"כשהמדובר הוא בעניינים פליליים ובחופש אדם, דין הוא כי מקצתו של יום כיומא דמיא, כך נוהגים בתי המשפט באנגליה ובישראל מימים ימימה... מקום שאותו היום גופא הוא בעת ובעונה אחת גם יום של מאסר וגם יום של שחרור, רואים אותו, מבחינת זכויותיו של אסיר, כיום מאסר".

ראו גם המחברים שלגי וכהן סדר הדין הפלילי מה' 2 (תשס"א-2000), 146, האומרים כי "ציוה בית משפט על מעצרו של אדם למספר ימים פלוני, הכללים הם כי יום הוא תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו, וכי דין חלק של יום כדין יום". ברוח זו נקט, דומה, השופט ג'ובראן בבש"פ 5850/07 גרימבלט נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

עם זאת מזכירים המחברים (הע' 210 שם) את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אליה נידרש להלן, הנדרשת ל יממות. נטען כאמור מטעם המדינה, כי משקבע בית משפט השלום מועד התואם חמש יממות, יש לכבד מועד זה.

(2) הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.3000 מיום י"ד טבת תשס"ג

19.12.02 (בעקבות הנחיה קודמת מ-1986), אינה רואה עין בעין עם האמור, והדברים מובאים אף כי ברי שאינם מחייבים את בית המשפט. הגילוי הנאות מחייבני לציין כי כיהנתי בתפקיד היועץ המשפטי בשעה שניתנה ההנחיה כנוסחה דהאידנא, בהמשך להנחיה קודמת. בהנחיה נאמר באשר לסעיף 10(א) והגדרת "יום" בחוק הפרשנות, כפי שהובאה מעלה,

"לפי פשוטו של מקרא, יוצא שאם שופט החליט בצהרי היום על מעצרו של אדם לשבעה ימים, יתחיל המניין של תקופה זאת רק בחצות הלילה שלאחר ההחלטה, ובהתאם לכך ישב אותו אדם במעצר תקופה של שבעה וחצי ימים... ישוחרר ממעצרו בחצות הלילה, שרק אז יסתיים מעצרו, על כל הקשיים הכרוכים בכך".

לשיטת היועץ המשפטי מ דובר בשלילת חרותו של אדם שיש לפרשה בצמצום, ולא ליתן יד לתוצאה המאריכה ביתר את תקופת המעצר, והדבר עלול להשפיע על תקופות קצובות אחרות שבדין; תיפגע רציפות המעצר אם יחל מועד המעצר רק מחצות הלילה לאחר ההחלטה; וכן "סביר להניח כי שופט שהחליט על מעצר לשבעה ימים, לדוגמא, התכוון לשבעה ימים מלאים (כלומר, יממות), מן השעה שבה החליט להתיר המשך החזקתו של העצור במעצר, ולא לשחררו". עם זאת אומר כאן, כי ניתן לפרש

את הדין המצוי בדרך אחרת משבהנחיה, קרי, שההחלטה בצהרי היום פירושה שיום מעצר ראשון יסתיים, בחינת " מקצת היום ככולו"( תוספתא כלאים א', ט"ז; בבלי פסחים

ד' א') - בחצות.

(4) הצעת היועץ המשפטי היא כי מניין ימי המעצר יתחיל משעת ההחלטה של השופט, למשך מספר ימים שנקבעו בהחלטה, ובמקרה כזה יש לומר כי "מדובר במספר יממות (כלומר, תקופות של עשרים וארבע שעות כל אחת), המתחילות בשעת ההחלטה של השופט. יש להקפיד איפוא כי שעה זו תתועד".

(5) יצוין כי בגישה קרובה נקט המחוקק בחוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 32) תשנ"ח-1998, שקבע, כי תקופת המעצר המירבית מכוח פקודת קצין שיפוט, לפי סעיף 237א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, תהא 96 שעות במקום ארבעה ימים, וזאת (כדברי ההסבר להצעת החוק שהגיש ח"כ ד' צוקר, הצעות חוק תשנ"ח 452), "על מנת למנוע אי בהירות בכל הנוגע לחישוב משכה המדויק של תקופת המעצר"; ראו לעניין זה בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5), 241, שם צוין (מפי השופט זמיר) כי "תקופה של '96 שעות' היא בדרך כלל קצרה מתקופה של 'ארבעה ימים'; ראו סעיף 10(א) וסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. מכאן, שמבחינתו של חייל שנעצר, תיקון זה הוא תיקון מיטיב" (עמ' 257).

ראו – למשל – גם סעיף 17(ג) לחוק המעצרים המדבר בהבאת חשוד בפני שופט בהקדם האפשרי "לא יאוחר מ-24 שעות משעת מעצרו".

(6) אומר כאן, כי לטעמי, בהמשך לכך, הפרשנות שאליה כדאי לחתור לעתיד לבוא היא "פרשנות היממות", במיוחד נוכח המצב הלא בריא של קביעת סיומו של מעצר בחצות הלילה, על כל אי הנוחות המשתמעת. דברים אלה תואמים את הגישה שנקט המחוקק בחוק השיפוט הצבאי, וכן את גישת היועץ המשפטי לממשלה; כך בעצם נקט גם בית משפט השלום בנידון דידן. אני ער גם לחסרון שב"ניידות" השעות והצורך בתיעוד המועד, אך מנגד ראו דברי השופט זמיר המובאים למעלה. מכל מקום, נוכח החלטתו של בית משפט זה בעניין ביטון הנזכר בהרכב שלושה, ואף הפרקטיקה הקיימת אצל רבים, ראוי כי נושא זה יישאר בצריך עיון עד שיובא לעת מצוא בפני הרכב. יתכן כי גם המחוקק ישקול להידרש לכך. בשל העמימות האמורה גם ניתנה החלטתי בתיק דנא, בדרך המקלה עם החשודים-המשיבים, לקבוע את מועד תום המעצר לפי ההחלטה לשעה 23:59 ביום 6.5.08. בינתיים סבורני כי ייטיבו בתי המשפט אם יתנו דעתם לאמור, כך שהחלטותיהם בנוגע למעצר, ככל שהשאלה מתעוררת – והוא הדין לבקשות שיגישו הרשויות לשם כך – יביאו בחשבון את שתי השיטות וייצאו ידי שתיהן, לרבות בתיעוד. לא בשמים היא, מה גם שככל הנראה אין השאלה מתעוררת לעיתים מזומנות.

(7) תוצאת הערר היא כאמור בהחלטה מיום 4.5.08.