בש"פ 7042/98 ויקטור זרגריאן נ. מדינת ישראל

אין חולקין על כך שהעורר ויקטור זרגריאן, היה מעורב בליל ה- 5.10.98 בשעה 01:30 בתאונת דרכים בה קפח השוטר אריאל מורי ז"ל את חייו . העו ר ר נהג ברכב פרטי בכביש מס' 2 לכיוון צפון, בסביבות הק"מ ה44- בצד הדרך מימין בכיוון נסיעת המערער, עמדה ניידת משטרה ובסמוך לה השוטר המנוח, שתפקידו היה למדוד מהירות כלי רכב במכשיר הממל"ז. המכשיר הראה כי הרכב בו נהג הנאשם נוסע במהירות של 126 קמ"ש. כשהתקרב הרכב ניסה השוטר לעצרו על ידי כך שנעמד בציר נסיעתו ואותת לנהג עם פנס שבידו. הרכב לא עצר, אלא סטה שמאלה ובאופן פתאומי שוב ימינה, ודרס את השוטר למות. לאחר האירוע נמלט הרכב מן המקום, ובמשך כיממה עד למעצרו לא הודיע העורר על התאונה.

בין התביעה לסנגוריה התגלעה מחלוקת לגבי השאלה האם התאונה היתה בלתי נמנעת אם לאו, ואם ובאיזו מידה היה אשם תורם מצד הקורבן שנכנס לנתיב נסיעתו של המערער. התביעה מייחסת לעורר, בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז1977-, ושל הפקרה אחרי פגיעה - עבירה לפי סעיף 64(ב) לפקודת התעבורה. כן מיוחסת למערער עבירה של שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, וזאת משום שלפי הטענה, המערער וקטינה שהיתה עימו ברכב נטלו לאחר התאונה דלי מים ושטפו את שאריות הדם מן הרכב בכוונה להעלים ראיות.

יחד עם הגשת כתב אישום הוגשה לבית המשפט המחוזי גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

בבקשה נטען כי נסיבותיו החמורות של המקרה והפקרת הנפגע בתאונה מצביעות על מסוכנתו של המערער לצבור. כן נטען שהתנהגותו של המערער לאחר התאונה, דהיינו שטיפת כתמי הדם מכלי הרכב ואי הודעה על התאונה מצביעים על חשש סביר לשיבוש הליכי משפט מצד המערער.

הסניגור, עו"ד ששי גז, חלק על דעת התביעה. לדעתו עם כל הצער שבתוצאה החמורה, הרי שהתוצאה הזאת נובעת משיטה לקויה של העמדת שוטר בתוך נתיב האצה של כלי רכב. לדעת הסנגור המערער ניסה למנוע את התאונה. אבל התאונה היתה בלתי נמנעת.

אפילו אם יתברר שהיתה עבירה מלבד עבירת המהירות גם אז לא הוכחה עילת מעצר, שכן לא הוכחה מסוכנותו של המערער לצבור, לדעת הסניגור.

השופט הנכבד בבית המשפט המחוזי, כב' השופט עמיחי דוויק, קיבל את עמדת המדינה ובהחלטה מנומקת ביסודיות, המשתרעת על פני 16 עמודים מודפסים בצפיפות, החליט לעצור את המערער עד תום ההליכים.

החלטה זו היא נשוא ערעורנו.

הסניגור חזר בהודעת הערר, ובטענותיו בעל-פה, על הטענות שהשמיע בבית המשפט המחוזי.

לדעתו אין שום סיכוי להרשעה בעבירה של הריגה. לדעתו, אפילו גרימת מות ברשלנות אין. לדעת הסניגור התאונה היתה בלתי נמנעת כי לפי חוות דעת של מומחה, אם המערער היה בולם בלימת חירום כאשר הבחין בשוטר היה נעצר שמונה מטרים לפני מקום התאונה, אך אין לדרוש מנהג שיעשה חישוב מדויק כל כך, ואם המצב הוא כזה הרי שהתנהגותו של העורר כאשר סטה מנתיב נסיעתו כדי לא לפגוע בשוטר היתה התנהגות סבירה, ואלמלא החליט השוטר ברגע האחרון לשנות אף הוא את מקום עמידתו היתה התאונה נמנעת.

גם בקשר לעבירת ההפקרה טוען הסניגור כי אין ראיה לעבירה, שכן השוטר נהרג מיד ולכן לא היתה כאן הפקרת פצוע. אשר לשיבוש הליכי משפט, טענת הסניגור היא, שהדלי והמים עמדו דרך קבע במחסן בו החנה המערער את המכונית.

אם אין תשתית ראייתית לקיום עבירה ממילא אין בסיס למעצר.

אינני סבור שיש מקום להכריע במחלוקת המשפטית והעובדתית בשלב זה. הכרעה זו תיעשה במשפט עצמו. אין ספק שבשלב זה יש ראיות לכאורה לקיומן של כל שלוש העבירות שנזכרות בכתב האישום. התשתית הלכאורית הזאת נובעת מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת. בשלב זה די בראיות לכאורה.

ראיות לכאורה כשלעצמן הן תנאי למעצר, אך אינן נימוק למעצר אדם עד תום ההליכים, תהיינה הראיות לעבירה חמורה ככל שתהיינה. כך היה עוד לפני חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1966- (להלן החוק), ובודאי שכך המצב לאחר חקיקתו. נכון שמדובר במקרה שזעזע בחומרתו הלכאורית את כל המדינה, ובא כוח המדינה שב והדגיש לפני שמדובר בשוטר תנועה שנהרג בתאונה על ידי רכב נהוג בידי עבריין תנועה תוך נסיון לאכוף את החוק על אותו עבריין. בב"ש 290/67 ( אשר ידלין נגד מדינת ישראל , פ"ד ל"א(1) 671) נאמר מפי הנשיא זוסמן:

"סבור אני שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול זה גופו מחייב, כאשר הראיות לכאורה שבידי המדינה מוכיחות שיטה של לקיחת שוחד שנתמשכה במשך עת רבה והכניסה לנאשם לא פחות מ280,000- ל"י, כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו".

במקרה דנן לא מדובר באיש ציבור, אך התגובה הציבורית עלולה להיות דומה.

בב"ש 15/86 ( מדינת ישראל נגד אביצור ,

פ"ד מ(1) 706 חזר השופט מנחם אלון על דברים שכבר אמר קודם לכן בב"ש 22/83 ( אלי קראוס נגד מדינת ישראל , פ"ד ל"ז(1) 365). בדבריו התייחס להלכה שבב"ש 290/67 הנ"ל בעמוד 711:

"הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול כזה גופו מחייב, כאשר הראיות לכאורה שבידי המדינה מוכיחות שיטה של לקיחת שוחד שנתמשכה במשך עת רבה והכניסה לנאשם לא פחות מ280,000- ל"י, כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו".

אך הלכה זו, שחידוש גדול היתה בשעתו הרבה עיון היא צריכה וקשה מאד לישבה. וכבר עמדתי על כך בב"ש 22/83 הנ"ל:

"אני כשלעצמי לא הייתי פורש את יריעת המעצר מעבר לשני החריגים האמורים, ונראה לי, כי כאשר לא מדובר בעבירת רצח וכיוצא בה - שזאת קיימת הוראה מפורשת של המחוקק בדבר מעצר עד תום ההליכים, או בעבירה חמורה, אשר לפי עצם מהותה ונסיבותיה מעוררת חשש של שיבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הציבור - אין לעצור אדם בטרם הורשע כדין, אלא אם כן הוכח על ידי התביעה קיומם של חשש וסכנה אלה. משנתקיימו אלה - "לא ייתכן שחשוד בעבירה חמורה יטייל בשוק בעוד בית הדין מעיין בדינו" (ב"ש 71/78(4), בעמ' 250, מדברי הריב"ש), אך משלא נתקיימו - הכלל הגדול והיסודי הוא, שאין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך".

השופט נדרש גם לנושא של האפקט הציבורי של שחרור נאשם שמיוחסת לו עבירה חמורה מאד ואלו דבריו בב"ש 15/86 הנ"ל (בעמוד 713):

"וכי מאמתי, עם כל הכבוד והיקר, שוקלים אנו פסיקתנו, בנושא כגון דא, בנימוק של "מה יאמרו הבריות"? וכי משום "מה יאמרו הבריות" תישלל מאדם פלוני, משום חשיבותו ומעמדו, הזכות היסודית ביותר שבזכויות האדם, והיא חירות האדם מחומות כלא וסורגי ברזל? ובוא וראה כמה זהירים אנו, וכמה חוששים אנו, שלא לפגוע, חס ושלום, באף אחת מהחירויות למיניהן - חרות הביטוי".

אם זאת היתה ההלכה לפני חקיקת החוק על אחת כמה וכמה שזה הדין היום. הנורמה היא היום שנאשם יהיה משוחרר עד שתוכח אשמתו. החריגים לכלל הזה הם המקרים בהם יש עילת מעצר וגם במקרים אלו צריך לשקול אם חלופת מעצר לא תשיג אותה מטרה. הדברים נכונים אפילו בנאשם ברצח בכוונה תחילה שלפני חקיקת החוק אי אפשר היה לשחררו בערובה, וכיום נשאלת השאלה האם אפשר להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים מתאימים (סעיף 21(ב)(1) לחוק).

השופט הנכבד בבית משפט קמא יחס משקל רב לעבירת הפקרת נפגע התאונה וראה בה הוכחה לכאורה למסוכנותו של העורר. בא כוח המדינה הצביעה לפני על מסוכנות בגלל 27 עבירות התנועה הקודמות של העורר. כן הצביע על הניסיון לטשטש את סימני התאונה על המכונית כראיה לחשש לשיבוש הליכי משפט.

הסניגור טוען לגבי עבירת ההפקרה כי אין להסיק מסקנה מהתנהגותו של המערער בעת מצוקה לגבי אופיו דרך כלל. אשר לעבירות התנועה שצבר, 27 במספר, לדעתי אין הן מצביעות על מסוכנות ומכל מקום אפשר להשיג את המטרה של הגנה על הצבור מפני מסוכנות זו על ידי הפקדת רשיון הנהיגה.

הסניגור גם הגיש חוות דעת פסיכיאטרית שמצביעה, לדעתו, על הנזק לבריאות נפשו של המערער שהמעצר יכל לגרום. לא התרשמתי מחוות דעת זו. התגובה של המערער למעשה שעשה היא לדעתי תגובה טבעית של כל אדם שאינו מושחת מיסודו. לא הייתי נמנע מלעצרו בגלל החשש לבריאות נפשו, אם הייתי חושב שהוכחה המסוכנות, ושאי אפשר להשיג את מטרת המעצר בשחרור בערבות בתנאים מגבילים.

בא כוח המדינה מדגישה שמדובר בשוטר שנדרס למוות על ידי נהג עבריין תנועה תוך כדי ביצוע תפקידו. אם וכאשר המערער ימצא אשם ולפני שייגזר דינו בית המשפט בודאי ייתן דעתו גם לנושא זה. השאלה שעומדת לפני בשלב זה היא האם המערער מסוכן לציבור, והאם ניתן להבטיח באופן סביר את הופעתו למשפט, וכן האם יש חשש לשיבוש הליכי משפט, ואם כן האם ניתן להתגבר על חשש זה בלי לעצור את הנאשם.

לי נראה שמסוכנתו של המערער, עד כמה שנובע מהראיות לכאורה, היא כאשר הוא נוהג. אם שוללים ממנו את אפשרות הנהיגה - המסוכנות הזאת אינה קיימת. אפשר כמובן לנהוג גם בלי רשיון, אבל למערער אין שום הרשעה בנהיגה בזמן פסילה, ואין סיבה לייחס לו מראש אפשרות כזאת.

אשר לשיבוש מהלכי משפט, הראיות בתיק זה נגבו כבר, ואם יש חשש לתיאום גרסאות עם העדים שנסעו במכונית עם המערער בעת בצוע העבירה, הרי שהחשש הזה קטן היום לאור העובדה שהעדים הללו כבר נחקרו במשטרה ומסרו את גרסותיהם. מכל מקום אפשר להתגבר על החשש הזה על ידי מניעת קשר בין המערער והעדים האמורים.

סיכומו של דבר אני מקבל את עמדת המדינה שהוכחה עילת מעצר, אולם אפשר להשיג את מטרת המעצר בתנאי שחרור בערובה בתנאים מגבילים כפי שאפרט.

משום כך אני מקבל את הערר וקובע כי המערער ישוחרר בערובה שלו ושל צד ג' ע"ס 100,000 ש"ח. מתוך סכום זה יש להפקיד במזומן סך 25,000 ש"ח, וזאת כפוף לתנאים הבאים:

א.המערער יימצא במעצר בית בשעות הלילה, דהיינו משמונה בערב עד 07:00 בבוקר, כל זמן שערבות זו בתוקף, אלא אם כן תנתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט המחוזי.

ב.המערער לא יבוא במגע עם איש מעדי התביעה עד לתום ההליכים.

ג.המערער יפקיד את רשיונו בבית המשפט, ולא ינהג ברכב עד לסיום הליכי המשפט.

הפרת כל אחד מהתנאים האמורים יחשב להפרת הערבות.

שחרור של המערער למעצר בית בתנאים האמורים יתבצע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ועד אשר ימולאו תנאי הערבות יישאר המערער במעצר.