רע"א 1227/99 יורם פרג'ון (רמי) נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בב"ש 20107/99, מפי כבוד השופט י' טימור, ובה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.ב22.1.99- הוגש נגד העורר כתב אישום, ת"פ 8017/99, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, שכרות לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א1960-, נהיגה ברכב שהורד מהכביש לפי תקנה 308ד' לתקנות התעבורה ונהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח לרכב מנועי, 1960. על פי כתב האישום נהג העורר במצב של שכרות ברכב אאודי, שהורד מהכביש על פי צו של משרד הרישוי, וללא ביטוח. העורר פגע ברכב שעצר בשוליים, ברציף תחנת אוטובוס, עקב תקלה. בהמשך הנסיעה פגע במנוח עמוס ברקאי שעמד בסמוך לחזית הרכב וברכב נוסף שעצר על מנת לסייע לנהג. העורר המשיך בנסיעה בשוליים, סטה ימינה מהשוליים התנגש בעץ ונעצר. לאחר שהגיעה המשטרה סרב לבדיקת אלכוהול.

3.בית המשפט קמא סקר בפרוט את הראיות השונות שהוצגו בפניו, המתארות את שלבי הארוע השונים. עוד התייחס בית המשפט לסירובו של העורר לערוך בדיקת אלכוהול ולדבריו שהשמיע באוזני לנהג האמבולנס: "אני שיכור". כן הזכיר בית המשפט את אמרתו של נהג האמבולנס שהגיע למקום הארוע ואת זו של הרופא בבית החולים, אליו הגיע העורר לטיפול ואשר לפיהן עלה מן העורר ריח כבד של אלכוהול, וכי על פי התנהגותו היה מטושטש. בית המשפט קובע כי:

הנסיבות כולן יש בהן כדי להעיד לכאורה כי [העורר] נהג ברכבו במצב של שכרות. [העורר] כאמור, במודע, נסע ברכב שהורד מן הכביש, ללא רישוי וללא ביטוח, במצב של שכרות. מצב דברים זה מעיד על הלך נפש של פזיזות לפחות, ומשגרם [העורר] למות המנוח, במצב נפשי זה, הרי שקיימות ראיות לכאורה כבדות משקל אודות ביצוע עבירה של הריגה על-ידי [העורר], תוך נהיגה במצב של שכרות.

4.כבוד השופט טימור מוסיף ומתייחס להרשעותיו הקודמות של העורר ומסכם את החלטתו בקובעו:

סבור אני כי באדם שכזה אין ליתן כל אמון, שאם יילקח רשיונו, לא ישוב לנהוג וישוב לסכן הציבור הסובב אותו. [העורר] אף הפגין התנהגות אדישה ואי אכפתיות לאחר התאונה לתוצאותיה הקשות, משהתייחס כלאחר יד לעובדה כי היה שתוי בעת נהיגתו. מתגובות הסובבים אותו עולה כי לא הביע כל חרטה על התוצאות הקשות של מעשיו.

סבור אני כי בית המשפט אינו רשאי במצב דברים זה ליטול סיכון שבגינו יפגע קרבן פוטנציאלי נוסף, אשר יפנה אצבע מאשימה כלפי בית המשפט, על שהתיר בית המשפט [לעורר] זה להסתובב חופשי ולחזור לסורו.

5.בפניי חזר ב"כ העורר וטען כי הודאתו של העורר כי היה שיכור נבעה מהתרגשותו עקב הארוע וכי סירובו להיבדק היה סביר נוכח פחדיו מכל טיפול או בדיקה רפואית. עוד טען ב"כ העורר כי מסוכנות העורר נובעת רק מנהיגתו, לפיכך ניתן להסתפק בחלופת מעצר של "מעצר בית" ובאיסור נהיגה בכדי לנטרל מסוכנות זו. בטענה זו הסתמך ב"כ העורר על החלטתו של חברי השופט מ' אילן בבש"פ 7042/98 ויקטור זרגריאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). באותו מקרה התקבל ערר על מעצר עד תום ההליכים של אדם שנחשד בכך שבמהלך נסיעתו פגע בשוטר שעמד בצד הדרך וסימן לו לעצור. לאחר שפגע בו המשיך העורר בנסיעתו ובהמשך אף ניסה לטשטש את סימני התאונה (החליף גלגלים למכוניתו וכיו"ב). באותו מקרה קבע חברי השופט אילן:

לי נראה כי מסוכנותו של המערער, עד כמה שנובע מהראיות לכאורה, היא כאשר הוא נוהג. אם שוללים ממנו את אפשרות הנהיגה - המסוכנות הזאת אינה קיימת.

אולם השופט אילן ציין בהמשך דבריו כי:

אפשר כמובן לנהוג גם בלי רשיון, אבל למערער אין שום הרשעה בנהיגה בזמן פסילה, ואין סיבה לייחס לו מראש אפשרות כזאת.

(ההדגשות שלי - י"א)

6.לאחר שבחנתי את הראיות שבאו לפני לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. ראשית, בחינתן של הראיות מעלה כי יש בהן משום תשתית ראייתית, לכאורה. שנית, נסיבות המקרה המיוחדות מצביעות על מסוכנות של העורר לציבור. לעורר לא פחות מארבעים ושש הרשעות תנועה קודמות, הכוללות מספר הרשעות בנסיעה ברכב שרשיונו פקע, מקרים רבים של נסיעה ללא רשיון ותעודת ביטוח, אי ציות לתמרורים נסיעה במהירות מופרזת ועוד. ריבוי ההרשעות מלמד על התעלמות שיטתית של העורר מחוקי התנועה. עינינו הרואות כי בניגוד למקרה שעמד בפני חברי השופט אילן, במקרה הנדון, כאשר לעורר עבר מכביד כמתואר, שבו מצויות גם שתי הרשעות בעבירות לפי פקודת הסמים, צדק בית המשפט קמא שעה שלא ראה בהטלת איסור על נהיגת העורר תנאי מספיק למניעת מסוכנותו לציבור. בנסיבותיו של המקרה שלפניי קיים חשש כי העורר ינהג בזמן פסילה.

לפיכך, הערר נדחה.