בש"פ 708/98 משה גרינברג נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן לפי סעיפים 13, 7(א)(ג) - רישא ו19-א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג1973-. הוא נדון לעונש של שתים עשרה שנות מאסר, מהן עשר שנים לריצוי בפועל.

המבקש ערער על פסק הדין לבית משפט זה (ע"פ 804/95). כב' הנשיא א' ברק, והשופטים י' קדמי וט' שטרסברג-כהן קיבלו ביום 28.12.95 את ערעורו כנגד חומרת העונש, והעמידו את העונש שהוטל עליו על עשר שנים, מהן שבע וחצי שנים לריצוי בפועל.

המבקש הגיש בקשה לדיון נוסף (דנ"פ 297/96). כב' המשנה לנשיא ש' לוין דחה את הבקשה ביום 7.12.96, וקבע כי העתירה אינה מעלה כל עילה לדיון נוסף.

כעת פונה המבקש בבקשה נוספת לדיון נוסף בענינו. המבקש הגיש את הבקשה ביום 1.2.98. בבקשתו הוא טוען, כי התגלו עובדות משפטיות חדשות המעוררות חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין חמור. בבקשה להארכת המועד להגשת העתירה לדיון נוסף טוען המבקש, כי על אף שהזמן הקבוע בחוק להגשת העתירה חלף, יש לדון בענין נוכח עיוות הדין.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-, קובעת כי יש להגיש את העתירה בתוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אך הרשם רשאי לאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך. המבקש בענין זה לא עמד בדרישת הטעם המיוחד. קראתי את הבקשה לדיון נוסף, ולא מצאתי בה את אותן עובדות חדשות המעוררות את החשש שמעלה המבקש. הבקשה אינה עומדת גם בתנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. ומעל לכל - משנדחתה בקשתו של המבקש לקיים דיון נוסף בעניינו, ממילא אין מקום לבחון מחדש את שאלת "הדיון הנוסף", ואף מטעם זה בלבד דין בקשתו להדחות.

הבקשה נדחית.