בש"פ 7125/12 מאזין מסוודי נ. מדינת ישראל

1.

העוררים נמצאים במעצר בעקבות הגשת כתב אישום בעניינם. הם הגישו בקשה לצאת מן המעצר למספר שעות לצורך השתתפות בחתונת אחיהם.

2.

העוררים נעצרו ביום 9.8.2012. ביום 6.9.2012 הוגש נגדם כתב אישום. בהמשך, הוחלף כתב האישום המקורי בכתב אישום מתוקן שהוגש בתאריך 23.9.2012. כתב האישום המתוקן מייחס להם עבירות של נשיאת נשק והחזקת נשק, ומפרט בעניין זה רשימה מכובדת ביותר של כלי נשק וחומרי לחימה, ובכלל זה רימון יד, אקדחים, תת-מקלע, מטעני חבלה ומחסניות לנשק.

3.

הגשת כתב האישום ביום 6.9.2012 לוותה בבקשה להורות על מעצרם של הנאשמים (העוררים שבפני) עד תום ההליכים. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר של שירות המבחן בעניינם. לעת עתה, הם מוחזקים במעצר עד לעריכת דיון על סמך התסקיר, שצפוי להתקיים ביום 7.10.2012.

4.

ביום 30.9.2012 הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי לאפשר לעוררים להשתתף בחתונת אחיהם שצפויה להתקיים ביום 4.10.2012. הבקשה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בו ביום, ללא מתן נימוקים. מכאן הערר שלפני שהוגש אתמול ביום 2.10.2012.

5.

בדיון שבפני התעוררו שאלות בשני מישורים: ראשית , האם הבקשה הוגשה בהליך המתאים (או שמא צריכים היו העוררים להגיש בקשה בנושא לשירות בתי הסוהר, ובמקרה של דחיית בקשתם – עתירת אסיר)? שנית , האם לגופו של עניין, ניתן להיעתר לבקשה בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לרבות הסיכון הצפוי מן העוררים והצורך להבטיח את חזרתם למעצר.

6.

ההליך המתאים – בהקשר זה, השאלה שהתעוררה היתה האם עצור שתלוי ועומד נגדו כתב אישום צריך להגיש בקשה לחופשה (מטעמים משפחתיים מיוחדים) על דרך פנייה לבית משפט או על דרך פנייה לשירות בתי הסוהר, כמקובל לגבי אסירים, ובמידת הצורך, בהמשך לכך, להגיש עתירת אסיר נגד דחיית בקשתו. השאלה עלתה בכמה הזדמנויות וטרם קיבלה מענה נחרץ. עם זאת, בית משפט זה חזר ונעתר, במקרים המתאימים, גם לבקשות שהוגשו במסגרת הפלילית, ולא בהליך של עתירת

אסיר (ראו: רע"ב 3307/11 מדינת ישראל נ' קאיקוב (לא פורסם, 28.4.2011)). בהתחשב בדחיפותה של הבקשה דנן, ומאחר שהעניין התברר לגופו בהליך שבפני, החלטתי להידרש לגופם של דברים. עם זאת, אני מבקשת להוסיף, כי טענות הצדדים חשפו אי-בהירות מסוימת בלשון הנהלים של שירות בתי הסוהר בעניין. הוצגו בפני שני נהלים: האחד – פקודת נציבות 04.40.00 בנושא "חופשות אסירים" המתייחסת במפורש לחופשותיהם של עצורים ומורה כי עצורים "אינם זכאים לצאת לחופשות בתקופת מעצרם, שכן חופשה מן המעצר אינה עולה בקנה אחד עם תכלית המעצר ועם עילותיו" (סעיף 1(ו)); השני – פקודת נציבות 04.40.01 בנושא "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר". פקודה זו מתייחסת במפורש לזכאותם של כלואים לצאת באבטחה מן המקום שבו הם מוחזקים לצורך השתתפות באירועים משפחתיים, כלומר, על-פי כללים שנוספים לכללים הרגילים לגבי חופשות (סעיף 4). פקודה זו אינה מבהירה באופן מפורש כי היא חלה גם על עצורים. בא-כוח הפרקליטות טען שזוהי הפרשנות המקובלת לפקודה בפסיקתו של בית משפט זה (בש"פ 5874/02 אטיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 865 (2002)). עניין זה ראוי שיובהר במפורש בלשונה של הפקודה, כדי לצמצם כל אי-בהירות, במידה שזו קיימת.

7.

דיון בבקשה לגופה – בטיעונו בפנינו, ביקש בא-כוחם של העוררים להמעיט מחומרתם של המעשים המיוחסים למרשיו, ובמיוחד תוך הדגשת חלקו הקטן יותר של העורר 2 במעשים, לפי המיוחס לו בכתב האישום המתוקן.

8.

בא-כוח המשיבה הצביע על גורמי הסיכון הרבים הכרוכים בהיענות לבקשה – בהתחשב בטיבן של העבירות המיוחסות לעוררים (עבירות בנשק בהיקפים משמעותיים). הוא הצביע על העובדה שהאירוע צפוי להתקיים באולם באופן שלא מתיישב עם פקודת נציבות 04.40.01 (סעיף 4(ו) שמתייחס במפורש ליציאה לרגל נישואין של קרוב משפחה מדרגה ראשונה "ובלבד שאירוע זה לא ייערך באולם שמחות"). מעבר לכך, הצביע בא-כוח המשיבה על העובדה שהאירוע צפוי להתקיים בתחומי הרשות הפלסטינית, או בסמוך להם, עובדה המגבירה את הסיכון שהעוררים לא יחזרו מחופשתם, אם יצאו ללא ליווי, ולחלופין, את הסיכון לסוהרים שילוו את העוררים.

9.

באי-כוחם של שני הצדדים ניסו לטעון טענות נוספות באשר לעובדות שאינן בפני: האחד הצביע על הנסיבות הקלות יחסית של ביצוע העבירות; האחר על נסיבות בעלות משמעות מכבידה (כדוגמת הימצאותם של דגלי חמאס ברשות העוררים). עובדות אלה כולן אינן בידיעתי, ואף אין צורך להידרש להן לצורך הכרעה בבקשה, בהתחשב בעניינים אחרים שהתבררו דיים.

10.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להידחות. אכן, ניתן להבין לליבם של העוררים החפצים להשתתף בחתונת אחיהם, אך בנסיבות העניין, קיימים כמה טעמים טובים שלא להיענות לבקשתם. ראשית , כפי שהיטיב לציין בא-כוח המשיבה, העבירות המיוחסות לעוררים הן עבירות הכרוכות מעצם טיבן בסיכון לשלום הציבור. שנית , מקום עריכת החתונה אכן מעורר חשש להימלטות העוררים מאימת הדין, וכן לסיכון אפשרי של המלווים. בא-כוח העוררים סבר שניתן יהיה להתיר את השתתפותם של העוררים באירוע ללא ליווי (תוך קביעת תנאים מתאימים לשחרורם). אולם, בהתחשב במכלול הנסיבות, פתרון זה אינו נראה הולם את העבירות המיוחסות לעוררים. יש לציין, כי מבחינות רבות, הדיון בבקשה באופן שבו הוגשה היה לפנים משורת הדין, בהתחשב בשיהוי הרב בהגשתה (חרף העובדה שאירוע החתונה היה מתוכנן זה מכבר) (השוו: בש"פ 6917/12 חבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2012), בפסקה 11). בעניין זה, לא ניתן היה לסמוך על כך שהדיון בשאלה של מעצר עד תום ההליכים (על סמך תסקיר שירות המבחן) יתקיים עובר למועד החתונה. למעשה, בא-כוח העוררים אף לא מסר פרטים מלאים לגבי מקום עריכת החתונה, שלהם חיוניות רבה לעניין הסדרי האבטחה (ככל הנראה על סמך הנחתו שניתן יהיה להסתפק בקביעת תנאים לשחרורם של העוררים, ללא ליווי).

11.

על כן, הבקשה נדחית.