בש"פ 7137/98 אחמד חנפא נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת כב' השופט

ע.דוויק מבית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר החליט ב- 2.10.98 לעצור את המבקש עד תום ההליכים שהוגשו נגדו בתיק פלילי 16304/98 של בית המשפט הנ"ל.

בכתב האישום שהוגש נגד העורר ועוד שני אחרים מיוחסת לשלשת הנאשמים עבירה של הצתה לפי סעיף 448 של חוק העונשין התשל"ז 1977. הטענה היא ששלשת הנאשמים הציתו שתי מכוניות השייכות לבני הזוג מחמוד וראיסה גוטי מרח' מכלל אפי 13 ביפו.

בבקשה נטען בין היתר שאין בידי התביעה ראיות לכאורה לבסוס האישום אולם בראשית הדיון בפני חזרה בה באת כוח העותר מטענה זו וצמצמה טענותיה לכך שאין עילת מעצר ובמידה שבית המשפט יגיע למסקנה שיש עילה כזאת הרי שניתן להסתפק בחלופת מעצר.

היא מצביעה על כך ששני הנאשמים האחרים שבאותו כתב אישום שוחררו בחלופת מעצר על ידי כב' השופט אריאל עוד ביום 27.10.98 בבש"פ 6302/98 ואין שום סבה להפלות לרעה את העותר. בא כוח המדינה הסביר שיש הבדל בין העותר ליתר המשיבים בכך שהעותר היה אסיר ברשיון בעת בצוע המעשה המיוחס לו בכתב האישום.

העותר נשפט ביום 6.12.95 בבית משפט השלום בתל-אביב למאסר שש שנים ועוד שלש שנים על תנאי בגין סחר ויבוא סמים מסוכנים וכן בעוון בריחה ממשמר חוקי סעיף 57(1) לחוק העונשין.

דינו הומתק בערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 16.4.96 לארבע שנות מאסר בפועל ושלש שנים על תנאי.

הוא החל לרצות את עונשו ב- 11.10.96 ושוחרר ברישיון אחרי ריצוי 2/3 של המאסר ביום 29.4.98.

בצוע העבירה הנוכחית היא הפרת האמון שניתן בו. בא כוח העורר הגב' חיון טוענת כי אם אמנם יורשע העותר, יתברר שהוא גם הפר את האמון שניתן בו והוא יצטרך לשאת בתוצאה של הפרת תנאי הרשיון, אך בשלב זה הוא בחזקת זכאי ולכן אין לפקוד עליו את עוון הפרת האמונים.

עניות דעתי היא כי לאור העובדה שמדובר באדם שהורשע בין היתר בבריחה ממשמורת חוקית, ובמקרה של

הרשעה הוא צפוי לא רק לעונש על העבירה שבתיק הנוכחי אלא גם להשלמת עונשו בתיק בו הוא משוחרר ברישיון, יש מקום לחשש שאם ישוחרר בערובה לא יתיצב למשפטו ואיני חושב שחלופת מעצר במקרה כזה היא אמצעי הולם להבטחת הופעתו לדיון במשפטו.

משום כך אני דוחה את הערר ומשאיר על כנה את החלטת בית משפט

המחוזי בדבר מעצרו של העורר.