בש"פ 7142/04 אילן אטיאס נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי), מיום 27.7.04, בתיק ב"ש 20933/04, לפיה הוחלט על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים ביניהם השמתו בתנאי מעצר בית חלקי, כמפורט בגוף ההחלטה.

נגד העורר הוגש, ביום 25.7.04, כתב אישום, המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר וניסיון לחבלה בכוונה מחמירה.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 8.7.04, בשעת לילה מאוחרת, נהג העורר ברכבו ברחובות דימונה. עת הבחינה בו ניידת משטרה, וסימנה לו לעצור את רכבו, פרץ העורר הנהיגה מהירה ומסוכנת על מנת להימלט. הניידת דלקה אחר רכבו של העורר והתפתח מרדף משטרתי במהלכו ניסה העורר לסנוור את נהג הניידת. במהלך הימלטותו, נסע העורר במהירות לכיוונם של קבוצת נערים שחצו את הכביש במעבר חצייה ואשר הספיקו ברגע האחרון לקפוץ אל מחוץ לטווח פגיעת הרכב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 27.7.04, הורה בית-המשפט המחוזי על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים של מעצר בית חלקי בין השעות 19:00 בערב ל-7:00 בבוקר שלמחרת, הפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' והפקדת סך של 7500 ש"ח להבטחת קיום תנאי השחרור. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין בעובדות העולות מחומר הראיות כדי להקים עבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אלא קיימות ראיות לכאורה רק לביסוסה של עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימת עילת מעצר שכן העורר נהג לכאורה באופן מסוכן, אך ניתן להסתפק בחלופת מעצר שכן לעורר עבר פלילי דל וכן במשך עשרה ימים לא נעשה דבר כדי לעצרו, דבר המצביע על כך שלא נצפתה סכנה לציבור מהיותו חופשי.

על אותו חלק בהחלטת בית-המשפט המחוזי אשר על פיו על העורר להיות בתנאי מעצר בביתו הוגש הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי מדובר בבחור צעיר, בעל עבר פלילי דל ביותר, ומכוון שהראיות הקיימות נגדו אינן מקיימות את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אלא עבירה שחומרתה פחותה, הפגיעה בחירותו של העורר בקביעת התנאים המגבילים אינה מידתית. עוד טען, כי העובדה שבמשך עשרה ימים לא נעשה דבר על-ידי המשטרה על מנת לעצרו מלמדת, כי אינו מסוכן כלל לציבור.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי מאוזנת וכי רק כך ניתן לפקח עליו.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את הערר.

מחומר הראיות עולה, כי לעורר לא הייתה כוונה לפגוע בהולכי רגל, אלא כוונתו היחידה הייתה להימלט מן השוטרים, ותוך כדי כך סיכן הולכי רגל. אין ספק, כי המעשה חמור, אולם לא במידה כזו המצדיקה השמתו בתנאי מעצר בית. העורר מסוכן לציבור כשהוא נוהג. השמתו בתנאי מעצר בית בשעות הלילה על מנת להבטיח שלא ינהג מהווה הגבלה חמורה מדי על חירותו, בנסיבות העניין.

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערר. אותו חלק בהחלטת בית-המשפט המחוזי המורה על השמתו של העורר בתנאי מעצר בית חלקי מבוטל בזה.

יתר תנאי השחרור שהוטלו על העורר על-ידי בית-המשפט המחוזי יישארו בעינם.