בש"פ 9243/06 רועי פחימה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד י' טימור), בתיק ב"ש 21822/06 מיום 24.10.2006, אשר דחתה את עררו של העורר על החלטת בית-משפט השלום בבאר-שבע, לפיה העורר ישהה במעצר בית מלא ותחת תנאים מגבילים נוספים וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244 ו-25 לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; תקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וכן נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף, לפי סעיף 2 לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 1.10.2006 נהג העורר בדימונה ברכב מסוג הונדה (להלן: הרכב), ללא רישיון רכב תקף, כאשר ברכב נמצאים שני אנשים נוספים. שוטרים הורו לעורר לעצור בשל נסיעה במהירות מופרזת. העורר התעלם מהוראה זו וניסה להימלט ברכבו מניידת המשטרה אשר דלקה אחריו, תוך שהוא נוסע בפראות, בהתעלמות מחוקי התנועה ולעיתים בניגוד לכיוונה. משנעצר העורר, ברח אחד מהנוסעים ברכב והעורר עצמו יצא ממנו. כאשר הודיע אחד השוטרים לעורר על מעצרו, היכהו הלה באגרופו בחזהו. כן נטען, כי משנלקח העורר לתחנת המשטרה, ניסה הוא להשליך תעודת זהות של אחד הנוסעים בכוונה לשבש הליכי משפט.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 25.10.2006 דחה בית-המשפט את הבקשה וקבע, כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית הוריו בדימונה, בכפוף להפקדת התחייבות וערבויות. כן קבע, כי המשיב לא ייצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה. עוד נקבע, כי העורר ייפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. בהחלטתו קבע בית-המשפט, כי בנסיבות העניין אין במעשי העורר מידת מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. כן קבע, כי עברו הפלילי איננו מפליג בחומרתו וכי החלופה שהוצעה הינה מספקת בכדי להמעיט ממסוכנותו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משהשית עליו מעצר בית מלא. לטענתו, אין בתיק ראיות לכאורה לביצוע העבירות החמורות של חבלה בכוונה מחמירה והסתייעות ברכב לביצוע פשע. גם באשר ליתר העבירות בהן מואשם העורר, טוען בא-כוחו, כי אין ראיות באשר להימלטותו מהשוטר או לתקיפתו וכי למעשה לא התקיימו יסודות העבירה של שיבוש מהלכי משפט, שכן העורר ידע, כי המשטרה מכירה את זהותו של הנוסע הנוסף ברכב. בנוסף, טוען בא-כוח העורר, כי אחד מהנוסעים הנוספים אשר שהה עם העורר ברכב, בני עסור שמו, שוחרר ממעצר, הגם שהינו בגדר שותף למעשה ועל-אף עברו הפלילי העשיר. לבסוף, טוען הוא, כי העבירות בהן מואשם העורר אינן חמורות ואינן מצדיקות מעצר בית, המונע מהעורר כל אפשרות למציאת תעסוקה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אין מקום להקל עוד עם העורר, במיוחד בהתחשב בניסיון ההימלטות שלו ובתקיפת השוטר. לטענתה, העבירות בהן מדובר הינן נפוצות ובעייתיות מאד באיזור הדרום ועל-כן יש מקום להחמיר עם העורר, במיוחד בהתחשב בעובדה שבמעשיו נוצרה סכנה לחיי העוברים ושבים. כן מפנה באת-כוח המשיבה לעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה בעבירה של תקיפת שוטר, סחיטה באיומים, פריצה לבניין וביצוע גניבה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין הגעתי למסקנה, כי דין הערר להתקבל באופן חלקי.

אין עוררין על-כך שהעבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות חמורות. יחד עם זאת, נראה כי עיקר מסוכנותו של העורר תלויה בנהיגתו ברכב, וזו נשללה ממנו זה מכבר בהחלטת בית-המשפט המחוזי (ראו והשוו בש"פ 7142/04 אילן אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בנסיבות אלו, ובשים לב לגילו הצעיר של העורר הגעתי למסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר באופן חלקי, במובן זה שהעורר ישהה בתנאי מעצר בית כל יום החל משעה 19:00 ועד 07:00 למחרת. כל תנאי השחרור שהושתו עליו על-ידי בית-המשפט המחוזי יישארו על כנם.