בש"פ 7142/08 אבנר יפרח נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט עודד מודריק) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

נגד העורר ואדם נוסף הוגש כתב אישום, על-פיו מיוחס לעורר כי ביום 22.7.08 בסביבות השעה 19:30, עצר המתלונן את רכבו בתחנה המרכזית בתל-אביב, ויצא ממנו. העורר גנב את הרכב, ונמלט באמצעותו מהתחנה המרכזית. הוא נהג ברכב עד למקום מסוים, שם עלו לרכב יוסף אלפקיר, הנאשם 1 בכתב האישום (להלן - הנאשם 1 ), ואדם נוסף - סעד אבו-זיאד (להלן - אבו-זיאד ). בשלב זה, החל הנאשם 1 לנהוג ברכב לכיוון ירושלים, כשהעורר יושב במושב לצידו, ואבו-זיאד במושב האחורי.

בשעה 21:00 לערך, התקבל דיווח במשטרה על מקום הימצא הרכב, בכביש 443. למקום הגיעו שתי ניידות משטרה, אשר חסמו לתנועת כלי רכב שלושה נתיבי נסיעה. כתוצאה מהמחסום המשטרתי, נעצרו כלי רכב שנסעו במקום, וביניהם - הרכב בו נהג הנאשם 1. אחד השוטרים ניגש לחלון הנהג, וביקש מנאשם 1 לפתוח את החלון. נאשם 1 התעלם מהוראות אלה, ועל כן ניסה השוטר לפתוח את דלת הנהג. מיד לאחר מכן, פנה הנאשם 1 במהירות לכיוון הנתיב השמאלי, והחל בנסיעה פרועה לכיוון המחסום המשטרתי, כשהשוטר דולק אחריו. הנאשם 1 המשיך בנהיגה הפרועה, תוך שהוא עובר בין כלי רכב שהיו במקום ופוגע בהם, הכל תוך סיכון חייהם של נהגים ושוטרים. בהמשך, תוך האצת המהירות, סטה הנאשם 1 עם הרכב לכיוון שולי הכביש, בסמוך למחסום משטרתי, שם עמד שוטר נוסף. השוטר סימן לנאשם 1 לעצור, אך הוא המשיך בנסיעתו הפרועה לעבר השוטר. הלה קפץ לכיוון גדר הבטון המפרידה בין שולי הכביש לנתיבי הנסיעה, והנאשמים נמלטו בנסיעה מהמחסום. בסופו של דבר, נעצר הרכב בעקבות ירי שוטרים לעבר גלגלי הרכב, לאחר שיריות השוטרים באוויר לא הביאו לעצירתו.

בגין מעשיהם אלה הואשמו העורר והנאשם 1 בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, וחבלה בכוונה מחמירה. העורר הואשם גם בגניבת רכב. אשר לאבו-זיאד, הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגדו.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר העורר והנאשם 1 עד תום ההליכים נגדם.

4.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר, כמו גם את הנאשם 1, עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את טענת בא-כוחו של העורר, כי באי-הגשת כתב אישום נגד אבו-זיאד, הופלה מרשו לרעה. בית המשפט קיבל את הסברה של התביעה בענין זה, כי יש בחומר הראיות אינדיקציה לכך שאבו-זיאד ניסה להניא את הנאשם 1 מלהמשיך בנהיגתו הפרועה.

בית המשפט קבע, כי האחריות לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מוטלת לא רק על הנוהג ברכב אלא גם על נוסע "בעל ענין" בהימלטות מן המשטרה, מלבד אם הוא מצביע על ראיות לכאורה לכך שנקט בצעדים אקטיביים כדי להביא את נהג הרכב להפסיק את נהיגתו. במקרה זה לא הובאו ראיות כאלה. נהפוך הוא. בהיות העורר גנב הרכב, הוא היה בעל אינטרס ברור להימלט מידי המשטרה.

בית המשפט קבע עוד, כי הפרשה הנוכחית מגלמת חומרה מיוחדת נוכח אופי העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. הנסיבות מלמדות, כי הנאשמים פעלו ללא כל רסן, וכי דבר לא עמד בדרכם, כשבקשו להשיג את מטרתם. בית המשפט הוסיף, כי האפשרויות שהוצגו כחלופות מעצר אינן יכולות להסיר את החשש שנוצר מהתנהגות הנאשמים, במיוחד נוכח עברם הפלילי. על כן, נתקבלה בקשת המדינה, והנאשמים, והעורר ביניהם, נעצרו עד תום ההליכים נגדם.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

5.

לטענת העורר, בית המשפט טעה בדחותו את טענת ההפלייה שהעלה בינו לבין אבו-זיאד, ובקבלו את הסברי התביעה לענין אי-הגשת כתב אישום נגד האחרון. טוען העורר, כי לו ולאבו-זיאד חלק שווה ודומה ביצירת הסיכון לחיי אדם בנתיב תחבורה, וכי בניגוד לאבו-זיאד, אשר ישב פסיבי בזמן הנהיגה, העורר צעק לנאשם 1 לעצור את הרכב ולהפסיק את הנסיעה בו.

כמו כן נטען, כי בית המשפט טעה בכך שלא הבדיל בין העורר לבין הנאשם 1 לענין הנהיגה. העורר לא היה זה אשר נהג בפועל ברכב בנהיגה הפרועה. הוא ישב במושב ליד הנהג, בלא שהיתה לו כל שליטה על הנהיגה ברכב, ואף צעק לנאשם 1 לעצור. לכך קיימות ראיות לכאורה בעדותו. כמו כן, אין ראיה לכך שהעורר עודד באופן כלשהו את הנאשם 1 במעשיו. אמנם, הוא לקח את רכבו של המתלונן ללא רשות בעליו, אך היה זה מתוך כוונה להחזירו, ומכל מקום - אין לייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. על כן, אף אם מבחינה נסיבתית היה לעורר אינטרס להימלט מן המשטרה עם הרכב, דווקא התנהגותו, כפי שעולה מחומר הראיות, מלמדת על ריסון ושיקול דעת מצידו. גם עברו הפלילי של העורר קל ביחס לעברו של הנאשם 1, וזהו טעם נוסף המצדיק להבחין בין השניים.

כל האמור לעיל מלמד, לטענת העורר, על חלקו הקטן באירוע, ועל מסוכנותו הפחותה. כל אלה, לרבות עברו הפלילי, אינם שוללים את הצורך לבדוק חלופת מעצר בעניינו. על כן, בקשת העורר היא כי בית משפט זה ישחררו לחלופת מעצר בתנאים שיאיינו את מסוכנותו, ובכללם גם איזוק אלקטרוני. לחלופין, מבקש העורר כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו, אשר יבחן חלופות מעצר אפשריות.

6.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופת מעצר. היא עומדת בטיעוניה על מסוכנותו, המשתקפת ממעשה גניבת הרכב בתחילת הארועים העבריינים, ומהשתתפות

בנהיגה הפרועה, תוך הימלטות מהמשטרה, אשר סיכנה חיי אדם בנתיב תחבורה. לטענת המדינה, האינטרס העיקרי בהימלטות היה דוקא זה של העורר עקב מעשה הגניבה שהוא ביצע. המדינה עמדה על עברו הפלילי והתעבורתי של העורר.

7.

בעקבות הדיון בערר, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר. ביום 8.9.08 נשלח תסקיר המתאר בפירוט את הרקע האישי של העורר. מהתסקיר עולה כי אורח חייו של העורר מתאפיין באי יציבות וחוסר שייכות, וקיימת בעייתיות בהתנהלותו, וככל הנראה גם במצבו הנפשי. לאור זאת, הגיע שירות המבחן למסקנה כי אין מקום להמליץ על חלופת מעצר.

8.

דין הערר להידחות.

העבירות בהן מואשם העורר מצביעות על מסוכנות ברורה וישירה. מיוחסות לו עבירות של גניבת רכב ועבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. מעורבות העורר בגניבת הרכב, ולאחר מכן בנסיעה הפרועה תוך בריחה מן השוטרים, אגב סיכון מיידי של חיי נהגים ושוטרים, והתעלמות מהוראות השוטרים לעצור היא חמורה ביותר. רק ירי השוטרים לכיוון גלגלי הרכב הביא לכך שהרכב בסופו של דבר נעצר. צדק בית המשפט המחוזי כאשר ייחס לעורר שותפות מלאה גם בהימלטות מהשוטרים ובהתנהגות שהיה בה משום סיכון חיי אדם בנתיב התחבורה, אף שהוא עצמו לא נהג ברכב והיה ישוב בו ליד הנהג. לעורר היה מניע עיקרי להימלט מהמשטרה עקב גניבתו את הרכב, ואין ראיות ממקור כלשהו - מלבד אמירות שלו הנגועות במגמתיות, שהוא ניסה להניא את נאשם 1 מהמשך נהיגתו הפרועה.

לעורר עבר פלילי שחלקו בוצע לפני שנים רבות, הכולל עבירות רכוש, ועבירות נגד שוטרים, וחלק מן העבירות בוצע גם בשנים האחרונות. לחובתו עומדות גם עבירות תעבורה רבות ורציניות. תסקיר שירות המבחן אינו ממליץ על חלופת מעצר.

בהינתן מכלול הנתונים האמורים, אין מקום לשחרור בחלופה. מסוכנותו של העורר, כפי שהיא משתקפת מן העבירות המיוחסות לו, וקיום חשש להימלטותו, כעולה מן העבירות המיוחסות לו, הכרוכות גם בהימלטות מן השוטרים והתעלמות מהוראותיהם, אינן מאפשרות את שחרורו, תוך מתן הערובה הנדרשת לביטחון הציבור, והגנה על ההליך השיפוטי מפני שיבוש.

הערר נדחה.