בש"פ 7176/05 ולדימיר קורבלב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 92348/05 מיום 21.7.05 (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל), לפיה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית-משפט השלום בראשון לציון בב"ש 4386/05 מיום 28.6.05 (כבוד השופטת ש' בן שלמה), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 3210/05.

כנגד העורר הוגש, ביום 23.6.05, לבית-משפט השלום בראשון לציון כתב אישום, המייחס לו 4 עבירות חמורות בזמנים שונים, כולן עבירות אלימות שהופעלה כנגד גרושתו.

האישום הראשון הוא פציעה מסוכנת בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 20.6.05 תקף העורר את המתלוננת באמצעות סכין וחתך אותה פעמיים באמת יד שמאל. לאחר מכן, ליווה אותה לטיפול רפואי בבית חולים. על-פי הנטען בכתב האישום, באותה העת, היה העורר בגילופין.

האישום השני הוא, שלמחרתו, ביום 21.6.05, איים העורר על המתלוננת בכך, שאין לו בעיה לחזור על התקיפה וכי בפעם הבאה זה יהיה בבטן וסופי.

האישום השלישי היה כשנתיים לפני האישום השני והראשון, ושם תקף את המתלוננת בכך, ששפך עליה שמן רותח.

האישום הרביעי, גם הוא כשנה לפני המקרה, ניסה העורר לתקוף את המתלוננת באמצעות פטיש, ניסיונו לא צלח מאחר והמתלוננת ריססה עליו גז מדמיע.

בית-משפט השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-משפט השלום קבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר לביצוע העבירות הנטענות בצירוף תיעוד רפואי התומך בגרסת המתלוננת. כמו-כן, קבע בית-משפט השלום, כי נוכח המסוכנות הגבוהה והאובססיביות של העורר כלפי המתלוננת נראה, כי לא ניתן לאיין את המסוכנות כלפי המתלוננת והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטת זו של בית-משפט השלום, הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערר בקובעו, כי מדובר בעורר אלים, הסבור שגרושתו היא קניינו וכי חזרתם של אירועי האלימות מעידה על דפוס התנהגות אלים ומסוכנות כלפי המתלוננת.

מכאן הערר שבפני, בגדרו שב בא-כוח העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח העורר, עוצמת הראיות אינה מספקת על-מנת לקבוע, כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. לטענתו, קיימות תמיהות ראייתיות אותן העלה העורר בפני בית-המשפט המחוזי, אולם לא ניתן להם כל משקל. לפי גרסתו של העורר, הוא והמתלוננת ניסו להוציא שיירי מזון ממיקסר בעזרת סכין. הסכין החליקה ופגעה ביד המתלוננת. כעדות לכך שאינו אשם במעשה הצביע על כך, כי התלונה הוגשה יומיים לאחר מכן, וכי הוא ליווה את המתלוננת לקופת חולים ומשם לבית החולים. לגבי האישום השלישי גרס העורר, כי הוא החזיק מחבת עם שניצלים בשמן חם, ניסה לקרר זאת ונכווה. לטענת בא-כוחו, העורר זוכר אירוע זה רק באשר נכווה. לגבי האישום הרביעי, העורר אינו זוכר דבר וכופר בו. כמו-כן, טוען בא-כוח העורר, כי יש מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו של העורר, שכן העורר מועסק בחברת טקסטיל בעיר יהוד במשך 14 שנים ברציפות ומעסיקו מעוניין להמשיך בהעסקתו ואף לספק לו מקום מגורים במקום העבודה.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, שכן המתלוננת שבה וחוזרת על גרסתה הראשונה ולפיה, אין מדובר בתאונה וכי העורר הוא אדם ערמומי ומתוחכם. לבסוף טוען בא-כוח המשיבה, כי קיימת עילת מסוכנות כנגד העורר, הנלמדת מהאירוע עצמו וממעשיו הקודמים. לפיכך, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו, שכן לא יהיה בה, בנסיבות המקרה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר מפני המתלוננת.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטות הערכאות שקדמו לו ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר עד תום בירור דינו.

לטעמי, כנגד העורר קיימת תשתית ראייתית קונקרטית, אשר יש בה בשלב זה כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו באירועים המיוחסים לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

מצטרף אני לקביעתו של בית-משפט השלום, אשר נימק את אי תיאור המקרה על-ידי המתלוננת בבית החולים ובקופת-החולים בכך, שהעורר התלווה למתלוננת. עוד עולה, כי מדובר בעורר שהינו אובססיבי כלפי המתלוננת, המאיים עליה פעם אחר פעם, כי בדעתו לרצוח אותה ומעשיו חוזרים על עצמם. בנסיבות אלה נראה, כי העורר הינו אלים ולא ניתן לאיין את מסוכנותו על-ידי חלופת מעצר.

במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד. מדובר באדם הנוהג באלימות מתמשכת ואכזרית, התנהגותו בלתי מרוסנת כלפי גרושתו והוא מהווה סיכון של ממש לביטחונה. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מי שנוטל בידיו סכין ומכה איתו בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו והשוו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל , תק-על 99 (2) 266).

סוף דבר, הערר נדחה.