בש"פ 7241/11 מאי חוסאם נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע לפי הודאתו בבית-המשפט המחוזי בירושלים בשורה של עבירות ובהן: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, אי ציות לרמזור אדום, נהיגה בפסילה, עקיפה בקו הפרדה רציף ועוד. בגין כך נגזר על המבקש, בין היתר, עונש של 3 שנות מאסר בפועל (בניכוי תקופת המעצר) וכן 5 חודשי מאסר בפועל לריצוי במצטבר, בגין הפעלת עונש מאסר מותנה (סה"כ 41 חודשי מאסר בפועל). לפניי בקשה מטעם המבקש להארכת מועד להגשת ערעור כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

2.

גזר-דינו של המערער ניתן במעמד הצדדים ביום 11.7.2011 . בהתחשב בימי פגרת הקיץ, המועד האחרון לפי דין להגשת ערעור על גזר-הדין היה ביום 5.9.2011 . הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה ביום 5.10.2011 , קרי- באיחור של חודש ימים. לטענת בא-כוח המבקש שייצג אותו גם בהליך דלמטה, האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות בתום-לב במניין הימים, עקב כך שביומנו של בא-כוח המבקש נכתב בשגגה כי יש להגיש את הערעור תוך 45 ימים החל מיום 1.9.2011. בא-כוח המבקש הוסיף וטען כי מטעמי נוחות, ניסה להגיש את הודעת הערעור למזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה ביום 18.9.2011, על-מנת שתועבר בדואר פנימי למזכירות בית-המשפט העליון. לפי הנטען, ביום 23.9.2011 קיבל בא-כוח המבקש הודעה ממזכירות בית-משפט זה כי התקופה להגשת הערעור חלפה, וכי יש צורך בהגשת בקשה להארכת מועד. בעקבות כל אלה, הוגשה בקשת האורכה שבכותרת ביום 5.10.2011. המשיבה מתנגדת לבקשת האורכה.

3.

הבקשה להארכת מועד שלפניי אינה פשוטה להכרעה. מחד גיסא , המדובר באיחור שאינו קל-ערך. בא-כוח המבקש נמנע מלהסביר מדוע נרשם בטעות כי יש למנות את התקופה להגשת ערעור החל מיום 1.9.2011 דווקא, בהתחשב בכך שפגרת הקיץ הסתיימה ביום 4.9.2011 (ראו: תקנה 1(3) לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג-1983). זאת ועוד; לטענת בא-כוח המבקש, הוא קיבל ביום 23.9.2011 ממזכירות בית-המשפט הודעה לפיה הערעור הוגש באיחור. אף-על-פי-כן, ההליך שבכותרת הוגש רק ביום 5.10.2011, קרי- בשיהוי של קרוב לשבועיים. לשיהוי זה לא הוצג הסבר ממשי. מאידך גיסא , אם אשקול לטובת המבקש כי בא-כוחו ניסה מלכתחילה להגיש את הערעור ביום 18.9.2011, הרי מדובר באיחור מצומצם יותר בהיקפו (קרוב לשבועיים), אף כי אינו זניח. זאת ועוד; יש להביא במכלול השיקולים כי על המבקש הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה שאינה קצרה, וכי דרך ההשגה על כך היא באמצעות ערעור בזכות. בנסיבות אלה, סגירת דלתות בית-משפט זה לפני המבקש, משמעותה היא כי המבקש לא יזכה לבחינה ערעורית כלשהי של עונש המאסר בפועל שנגזר עליו (בלא לטעת מסמרות בדבר סיכוייו של ההליך העיקרי לגופו).

4.

בסופה של שקילה באתי למסקנה כי נוכח משך האיחור שאינו דרמטי (אף כי אינו מבוטל), ובהתחשב במהות ההליך העיקרי ובאורך תקופת המאסר, אין לחסום את דרכו של המבקש לבירור ערעורו לפני בית-משפט זה מחמת מחדליו של סנגורו. יודגש כי הכרעה זו מקורה במשקלם המצטבר של הנתונים שפורטו לעיל על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה שלפניי, וכי הכלל היה ונותר כי גם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, כך שהארכת מועד תינתן במקרים יוצאים מן הכלל בהם הוצג טעם ממשי המניח את הדעת (ראו והשוו מהעת האחרונה: בש"פ 6941/11 גרבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2011) והאסמכתא המוזכרת שם).

5.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מתקבלת והמועד מוארך עד ההגשה בפועל. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים עם פתיחת ההליך העיקרי.