בש"פ 7248/98 נהאד עודי נ. מדינת ישראל

1.העורר, שהוא צעיר כבן 22 שנים, התנפל על אחותו הצעירה, שהיא כבת 17 שנים, וחבל חבלות חמורות בגופה על ידי לבנת בניה. כתוצאה מן החבלות נותחה האחות ברגלה השמאלית, היתה מאושפזת במצב של חוסר הכרה מיום האירוע - 13.10.98 - והכרתה חזרה אליה רק לפני ימים ספורים. עתה היא מאושפזת בבית החולים על שם לוינשטיין. סיבת המעשים היא התרועעותה של האחות עם צעיר שהכירה, שבכך ראה העורר, כדברי אחותו, "הכתמת כבוד המשפחה".

בשל מעשים אלה הוגש על העורר בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329 (1) ו- 329 (2) לחוק העונשין תשל"ז1977-. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' גילאור), בהחלטתו מיום 2.11.98, ציווה לעצור אותו עד תום ההליכים. על כך עורר בא כוחו בעררו שלפני.

2.טענתו העיקרית של בא כוח העורר היא שהיה על בית המשפט המחוזי לנקוט דרך של חלופה למעצר; לענין זה מציע הוא כי העורר, שהוא תושב בקה אל גרבייה, ישוחרר בערובה ויחויב להתגורר בבית אחותו ובעלה שברמלה ולא לצאת ממנו, אף לא למקום עבודתו. הטעמים המצדיקים זאת הם ההתוודות המיידית והבעת החרטה של העורר מיד אחרי האירוע, גילו הצעיר, העדר הרשעות קודמות, עבודתו במקום עבודה קבוע מזה שנים והעובדה שהחקירה נסתיימה. לדעתו יש לראות באירוע כשלון חד פעמי, העורר אינו מסוכן לאיש, אף לא לאחותו; מכל מקום ניתן ליטול את עוקצה של הסכנה שאולי נשקפת לה ממנו על ידי הרחקתו מביתו.

3.לא בלב קל - והדברים אינם נאמרים על דרך המליצה - החלטתי לדחות את טענותיו של בא כוח העורר. בפרשה אחרת שבה דנתי נשקלה האפשרות לשחרר בערובה נאשם שירה בכלתו לשעבר ובחברה. לא היתה מחלוקת שאותו נאשם, כבן 67 שנים, הוא אב למשפחה שאותה פרנס בכבוד, אזרח מכובד בקהילתו, שעד לפרשה הנדונה לא הסתבך בפלילים. אמרתי שם:

"שקילתן של הנסיבות שפורטו, אלה לעומת אלה, איננה קלה ואין לדחות בקש את הטענה כי לאור גילו ועברו של המשיב ניתן להסתפק בחלופה למעצר המרחיקה אותו מרחק גדול ממקום מגוריה של כלתו ובכך מפחיתה את סכנתו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. מאידך גיסא, עצם העובדה כי אדם ישר דרך כמוהו איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו, נוכח מסכת היחסים בין בנו לבין כלתו לשעבר, מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו . יש לנקוט, אפוא, מדת זהירות ולמנוע כל חשש. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר ". (בש"פ 5270/97 מדינת ישראל נ' שבתאי בן שוהם (לא פורסם; עיינו תקדין עליון 97 (3) 765); ההדגשות שלי - י' ט').

גם במקרה הנדון כך. העורר ראה את אחותו עם הצעיר שאיתו התרועעה בשעות הצהריים של יום המעשה, אולם דעתו לא נתקררה ואחרי שעות רבות, בשעות הלילה, עשה מה שעשה. אכן, כשלון חד פעמי; אכן, עבר נקי; אכן, אדם ישר דרך. ועם זאת, האם יש יסוד מספיק לקביעה כי על ידי הרחקתו מבקה אל גרבייה לרמלה, ניתן להשיג את מטרת המעצר ולמנוע את הסכנה? סבורני כי אפילו חשש שפיכות דמים די בו כדי לנקוט מידת זהירות, ואפילו יתירה. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.