בש"פ 727/06 מדינת ישראל נ. פלוני

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוש השופט א' ואגו) בב"ש 21970/05 מיום 22.1.06, אשר קיבל את הערר שהוגש על החלטת בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה), בב"ש 9442/05 מיום 6.12.05 והורה על שחרורו של העורר ממעצר.

ביום 13.11.05 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית משפט השלום בבאר-שבע, בו יוחסו לו בין שמונה אישומים ובהם איומים, עבירות לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); תקיפת בת זוג, עבירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק; תקיפת קטין, עבירות לפי סעיף 382(ב)(29 בצירוף סעיף 379 לחוק; תקיפת בת זוג, עבירות לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק; כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 לחוק והדחה בחקירה, עבירות לפי 245(ב) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, ביצע המשיב במשך שנים עבירות של אלימות, תקיפות ואיומים כלפי בני משפחתו, אשתו (להלן: המתלוננת) וילדיו. במסגרת כתב האישום, נטען, כי המשיב נהג לאיים ולהכות את בני משפחתו, לעיתים אף בעזרת חפצים שונים וביניהם מקל מתכת של מטריה, מפתחות, מטאטא, סכין ועוד.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 6.12.05 הורה בית המשפט השלום בבאר-שבע על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על החלטת בית-משפט השלום הגיש המשיב ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע וביום 22.1.06 קיבל בית-המשפט המחוזי את הערר והורה על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים שפירט בגוף ההחלטה.

על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי, הגישה העוררת את הערר שבפני. לטענת באת-כוח העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי משקיבל את המלצת שירות המבחן ושחרר את המשיב לחלופת מעצר, חרף מסוכנותו הרבה למתלוננת. לטענתה, מהראיות הקיימות בתיק ניתן ללמוד על אובססיביות שפיתח העורר כלפי המתלוננת, המהווה לה סכנה רבה. לטענתה, אין בחלופת מעצר, טובה ככל שתהיה, כדי למנוע מהמשיב מלחזור ולנקוט באלימות קשה כלפי המתלוננת. בנוסף, לטענת באת-כוח המבקשת, קמה עילת מעצר נוכח מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, אשר שרויה בפחד ובאימה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיב, כי יש לדחות את הערר. עוד טוענת באת-כוח המשיב, כי המשיב הינו אדם בן 42 ללא עבר פלילי ואין כל צורך להחזיקו במעצר. כמו-כן, לטענתה, לאחר שפגשה קצינת המבחן את המשיב מספר פעמים התרשמה, כי יש מקום להעמיק את תהליך האבחון בעניינו וכי היא מרגישה שיש שינוי בעמדתו. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיב, כי מצבו הנפשי אינו טוב, והוא אף עבר התקף לב בזמן שהיה עצור. כמו-כן, מסוכנותו של המשיב ממוקדת כלפי המתלוננת ולא כלפי אחרים. לטענתה, חלופת המעצר שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי הינה חלופה ראויה, במיוחד נוכח היותה בירושלים. בנוסף, לטענתה, עדיף שהמשיב ישוחרר לחלופת מעצר ויקבל טיפול שכן בכלא מצבו רק יתדרדר ומעצר בשלב הזה לא יאפשר את האפקט הטיפולי לגביו.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים, ומבלי להמעיט מחומרת העבירות המיוחסות למשיב, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לקבל את הערר.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיה יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר הינה החלטה מנומקת ויסודית ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. המשיב, הינו בן 42, נטול כל עבר פלילי המנהל אורח חיים נורמטיבי. מסוכנותו הפוטנציאלית, כפי שגם צויין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הינה מסוכנות פרטנית המכוונת כלפי המתלוננת וילדיו בלבד. לעניין זה , ראו בבשפ 10652/05

שלום רוהקר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם), שם נקבע, כי:

"אני סבורה כי המסוכנות הנשקפת מהעורר במקרה זה הינה ספציפית ומכוונת כלפי המתלוננת, שכן העבירות המיוחסות לעורר באו על רקע מערכת היחסים בינה לבין העורר (ראו בש"פ 6370/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסמה, ניתנה ביום 12.7.05) ). לפיכך אם היתה מוצעת חלופת מעצר המבטיחה את שלומה של המתלוננת, הייתי נוטה לקבלה."

במקרה שבפנינו, נוכח קיומה של חלופת המעצר, אשר אותה קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, נראה לי, כי האפשרות לפיה ישהה המשיב במעצר בית מלא בבית בן-דודו בשכונת נווה יעקב שבירושלים, בפיקוחו הרצוף ובפיקוח אשתו, בשיתוף עם פיקוחו של אחיו, שהוא רופא, מהווה חלופת מעצר ראויה, אשר תוכל לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן המשיב למשפחתו.

בנוסף, עיון בתסקיר המבחן השני, אשר הוגש בעניינו של המשיב לבית-המשפט מעלה, כי אכן אובחנו במשיב ובגישתו שינויים, כאשר הוא החל לקחת אחריות על התנהגותו וביקש להיעזר בגורמים שונים על מנת לטפל בבעייתו, ושירות המבחן ראה בהתייחסותו של המשיב נקודת מוצא טובה לטיפול ושינוי בו.

אשר על כן, הערר נדחה.