בש"פ 7335/19 חיים חי נ. מדינת ישראל

לפניי השגה על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל למרשם בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.9.2019 (עתפ"ב 41255-05-19; להלן: פסק הדין ).

מקורו של ההליך הוא בבקשה מטעם המבקש לעיכוב ביצוע של צו הריסה מינהלי. בית משפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה ו"ערעור" שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא, בגדר פסק הדין.

הוראות

סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) שנוספו במסגרת תיקון 116 לחוק (חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017) , מסדירות את האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע של צו הריסה סופי (מינהלי או שיפוטי) אף לא כבקשה נלווית להליך עיקרי שעניינו תקיפת צו ההריסה עצמו. סעיף 254ט(ט) לחוק מורה כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט בבקשה לעיכוב ביצוע של צו הריסה סופי, ובפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי על החלטה בבקשת רשות ערעור שניתנה בבית המשפט המחוזי מכוח סעיף זה, לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור נוספת לבית המשפט העליון (ראו: ברע"פ 2694/19 אבו ריא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (5.6.2019); ע"פ 4563/19 דור נ' מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובניה (7.8.2019)).

אשר על כן, צדקה המזכירות משלא קיבלה את בקשת רשות הערעור למרשם, ואני מורה על דחיית ההשגה.