בש"פ 7354/13 אחמד קורעאן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 22.10.2013 (ת"פ 5078-04-13, השופט צ' גורפינקל ) אשר הורתה על מעצרו של העורר, לאחר הרשעתו בדין, עד למתן גזר דין בעניינו.

רקע והליכים קודמים

2.

כנגד העורר הוגש ביום 3.4.2013 כתב אישום המייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק (עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952); גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ; והחזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין).

3.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 29.3.2013 או במועד סמוך לכך, גנבו העורר ואדם נוסף (להלן: לואי ) רכב בעיר תל אביב-יפו, וזאת כאשר שהו בישראל שלא כדין. מאוחר יותר באותו יום, הגיעו העורר ולואי למחסום שהוצב על כביש 443, ובו התבקשו להזדהות בפני השוטרים. לאחר שהודיעו לשוטרים כי אינם נושאים

תעודות זהות, נסע לואי במהירות מהמחסום, ולא שעה לקריאות השוטרים לעצור. השוטרים ניהלו מרדף אחרי הרכב שבו נהג לואי, ובמהלכו נכנס הרכב לעיר מודיעין במהירות גבוהה תוך חציית צמתים באור אדום, עד אשר נעצר לבסוף על ידי השוטרים. במהלך חיפוש שנערך על העורר, בעת שנעצר, נתפסה עליו סכין אשר הוחזקה על ידו שלא כדין.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של לואי והעורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. לאחר מספר הארכות מעצר שניתנו במקביל לבקשות שהוגשו לדחיית הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, התקיים דיון בבית המשפט קמא ביום 9.6.2013, בפני השופטת ש' דותן . בהחלטה מיום זה, קבע בית המשפט קמא כי בנוסף למעורבותו לכאורה של העורר בעבירה של גניבת רכב, רובץ לפתחו עבר פלילי של כניסה לישראל שלא כדין, גניבת רכב וכן שימוש בכוח ואיומים על מנת למנוע מעצר. בית המשפט קמא קבע, כי בשים לב לכך, ובשילוב החשש מפני הישנות העבירה ומפני האפשרות של הימלטות מאימת הדין, קיימת עילת מעצר נגדו. עם זאת, בית המשפט קמא הוסיף וציין כי יש לבחון בעניינו של העורר את האפשרות של חלופת מעצר, והורה על עריכת תסקיר בעניינו.

5.

ביום 1.7.2013 התקיים דיון נוסף בנושא, לאחר שהתקבל התסקיר בעניינו של העורר, ובו הורה בית המשפט קמא (השופט צ' קאפח ) על עריכת תסקיר נוסף, וזאת נוכח קביעתו של שירות המבחן כי חלופת המעצר שהוצעה איננה מתאימה. ביום 17.7.2013 התקיים עוד דיון נוסף בבית המשפט קמא, ובו לא הוגש תסקיר נוסף, מאחר ששירות המבחן ציין כי לא הוצגה בפניו חלופה אחרת. בדיון ביקש בא-כוחו של העורר להורות על שחרור בתנאים, בקשה שלה לא התנגדה המשיבה. בתום הדיון קבע בית המשפט קמא (השופטת י' שבח ) כי העורר ישוחרר בתנאים הבאים: הפקדת מזומן בסך 15,000 שקל; שתי ערבויות של צדדי ג', על סך 15,000 שקל כל אחת, אשר תחולטנה אם העורר לא יתייצב להמשך המשפט או למאסר, ככל זה יושת עליו. ביום 29.7.2013 הופקדו הערבויות האמורות והעורר שוחרר. מאז הוסיף המשפט להתנהל והעורר התייצב אליו כסדרו.

6.

ביום 22.10.2013 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של העורר, והוא הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. במעמד זה ביקשה המדינה כי בית המשפט קמא יורה על מעצרו של העורר עד למתן גזר הדין בעניינו. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה, ונימק את החלטתו זו בכך שלמרות התייצבותו של העורר לכל הדיונים שנקבעו, כעת עם הרשעתו, גובר החשש להימלטות מן הדין, בשים לב גם לכך שהוא תושב השטחים.

הטענות בערר

7.

הערר שבפני מופנה כנגד החלטתו בית המשפט קמא לעצור את העורר עד למתן גזר דין בעניינו. בא-כוח העורר מבקש כי העורר יוסיף להיות משוחרר באותם תנאים שבהם שוחרר עד למתן הכרעת הדין. בעיקרו של דבר, בא-כוחו של העורר סבור כי הכרעת הדין לא הצדיקה, כשלעצמה, להורות על מעצרו, תוך הפנייה לבש"פ 531/98 רומנובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 425 (1998). באופן יותר קונקרטי, הוא הצביע על התייצבותו עד כה למהלך הדיונים ועל העובדה שסכום הערבות שהופקד הוא משמעותי לעורר. בא-כוח העורר מוסיף וטוען כי לא ראוי היה "להפתיע" אותו בבקשה בעל-פה למעצר במעמד הכרעת הדין. לבסוף, הוא מתייחס לכך שבכוונת העורר להגיש ערעור על הרשעתו בעבירה של גניבת הרכב, ולכן קיימת אפשרות שעונש המאסר שאותו יצטרך לרצות בסופו של דבר לא יהיה ארוך (כך שמשך מעצרו צפוי להיות ארוך מעונש המאסר שיושת עליו).

8.

באת כוח המשיבה מתנגדת לקבלת הערר. בדיון בפני עדכנה באת-כוח המדינה כי גזר הדין בעניינו של העורר קבוע להינתן כבר ביום 4.11.2013, היינו בעוד כשלושה ימים, עובדה אשר הייתה ידועה לבא-כוח העורר עת הגיש את הערר ביום 29.10.2013. בהמשך, טוענת באת-כוח המדינה כי נוכח המועד הקרוב של מתן גזר הדין הרי שאין מקום להורות על שחרורו בעת הזו.

9.

לגופו של עניין, מוסיפה וטוענת באת-כוח המדינה כי ההחלטה על מעצרו של העורר עד למתן גזר הדין, נתנה משקל לעילת המעצר של חשש מהימלטות מאימת הדין, וזאת לנוכח התעצמותו של חשש זה לאחר שניתנה בעניינו של העורר הכרעת דין מרשיעה.

10.

באשר לטענות בא-כוחו של העורר לגבי סיכויי הערעור ציינה באת-כוח המשיבה כי מקומן במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע, ככל שתוגש בקשה כזו.

11.

לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים ובחנתי את נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

12.

אפתח בכך שאציין, כי לאחר שבחנתי את פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא בעניין מעצרו של העורר, השתכנעתי כי ניתנה לבא-כוח העורר אפשרות להשמיע את טיעוניו בעניין, אשר חופפים כמעט במלואם את אלה שנשמעו גם בפני. לגופו של עניין, שוכנעתי כי ההחלטה על מעצרו של העורר עד למתן גזר הדין בעניינו מאזנת כראוי בין השיקולים שעניינם החשש מפני מסוכנות להליך המשפטי לבין זכותו של העורר לחירות. חשוב לציין כי לאחר שהורשע העורר, לא עומדת עוד לזכותו חזקת החפות. אכן, כפי שציין בצדק בא-כוח העורר, אין בכך בלבד בכדי להורות על מעצר עד למתן גזר הדין. אולם, בנסיבות העניין קיימים שיקולים נוספים, המשנים את נקודת האיזון הקודמת – לנוכח הגברת החשש להימלטות מן הדין (המצטרפת לשיקולים נוספים התומכים במעצרו, ובכלל זה נסיבותיו האישיות, עברו הפלילי וטיבה של חלופת המעצר, המבוססת על ערובות בלבד).

13.

מכל מקום, במישור האופרטיבי, משגזר הדין בעניינו של העורר צפוי להינתן בימים הקרובים, הרי שהפגיעה הכרוכה בהחלטה על מעצרו היא מצומצמת ביותר. מובן כי איני מביעה כל עמדה בנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע העונש שיושת על המערער, ככל שתוגש כזו לאחר שייגזר דינו.

14.

סוף דבר: הערר נדחה.