בש"פ 7372/03 מדינת ישראל נ. שלמה מוזס

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת בו הואשם בעבירות של יבוא סם מסוכן וסחר בו במספר רב של מקרים. על פי הנטען בכתב האישום היה המשיב קשור לחבורת אנשים שעסקה ביבוא חשיש מלבנון למדינת ישראל וסחרה בו. תפקידו של המשיב היה לקבל את הסמים בנקודת "משלש" שאליה הועבר הסם על ידי אחרים, ולהעבירו ללקוחות באמצעות משאית שהיתה שייכת לחברה בה עבד המשיב אותה עת. על-פי הנטען בכתב האישום, בוצעו העברות הסם בהזדמנויות רבות ובכמויות גדולות העולות כדי מאות קילוגרמים של חשיש.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וסנגורו באותה עת, הסכים כי קיימות ראיות לכאורה נגדו. לימים, החליף המשיב את סנגורו ובא-כוחו הנוכחי, עו"ד יפתח, ביקש דיון מחדש בשאלת מעצרו של המשיב. בדיון העלה הסנגור טענה לענין משקלן של הראיות נגד מרשו וטיבן, וביקש לשחרר את מרשו בשל חולשת הראיות. כן טען כי המשפט עלול להתמשך עקב הצורך להמתין לסיום משפטם של העדים המיועדים על פי הלכת קינזי. נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את טענות הסנגור לענין הראיות ואת הטענה כי ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

בערר שהגיש המשיב לבית משפט זה, החזיר בית המשפט (כב' השופטת דורנר) את עניינו של המשיב לבית המשפט המחוזי לצורך בחינה מחודשת של תשתית הראיות לכאורה. ביום 12.8.03, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובחינת ראיות התביעה, קבע נשיא בית המשפט המחוזי (כב' השופט אברמוביץ) כי אין ספק "שיש ראיות ממשיות ומשמעותיות נגד המשיב, המצביעות לכאורה על מעשיו הפליליים כמפורט בכתב האישום". עם זאת, לאחר שהתברר כי בקשת המדינה בבית המשפט המחוזי לסטות מהלכת קינזי ולהעיד נגד המשיב את שותפיו לעבירה בלא להמתין לסיום משפטם נדחתה, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאים של חלופת מעצר, מתוך הנחה שהמשך משפטו עלול להדחות לזמן רב.

כנגד החלטה זו מופנה ערר המדינה שבפניי. המדינה טוענת כי המשיב היה חוליה משמעותית במערכת של יבוא והפצת סם, אשר הצליחה להחדיר לארץ כמויות משמעותיות של סם. לטענת המדינה משנתן בית המשפט קמא משקל לצפי של הימשכות ההליכים, לא איזן נכונה בין מסוכנותו של המשיב לבין ההתמשכות הצפויה של ההליכים. המדינה טוענת כי די בתשתית הראייתית להצביע על מסוכנות, והצורך להגן על שלום הציבור ובטחונו, מחייב שלא להסתפק בעניינו של המשיב בחלופת מעצר.

הנסיבות הקשורות בהמשך מעצרו של המשיב מורכבות הן. צודקת המדינה כי הכלל הוא שבעבירות מן הסוג שבהן מואשם המשיב קיימת חזקת מסוכנות ולפיכך ככלל יש לעצור את עבריין הסמים ולגדוע בכך את שרשרת הפצת הסם. זאת ועוד, המדינה מצידה עשתה מאמץ לקדם את שמיעת התיק, וביקשה מבית המשפט הדן בתיק לאפשר את העדת שלושת העדים המרכזיים בפרשה שהועמדו לדין בנפרד. דא עקא, שבית המשפט קמא דחה את בקשת התביעה, וסבר כי הלכת קינזי מחייבת להמתין ולהעיד את עדי התביעה, רק לאחר תום משפטם. כשלעצמי, התקשיתי לרדת לסוף טעמו של השופט המלומד בענין זה. כפי שהבעתי דעתי כבר בע"פ 1774/02 שמעון קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); אף כי יש לנהוג בזהירות בהלכת קינזי, הרי יש לנהוג על פיה רק באותם מקרים בהם מתקיים הרציונל של אותה הלכה. בנסיבות בהן אין מדובר בשותפים לאותם חלקים עובדתיים חופפים של העבירה; כאשר אין חשש שיש לעד המיועד אינטרס להפליל את שותפו ולהוציא עצמו מן העבירה או להקטין את חלקו בה, וכאשר ברור ממכלול נסיבות הענין שאין מדובר בעד המבקש לעצמו טובת הנאה בשל אותה עדות, ואף אין יסוד להניח כי הובטחה לו טובת הנאה, קשה לראות את ההצדקה להימנעות מהעדתו של עד-שותף עד לסיום משפטו. מה גם, שמאז קנתה לה הלכת קינזי שביתה בשיטתנו המשפטית, חלו שינויים בחקיקה ולא אחת מדובר בעד שאינו מעונין כלל להעיד נגד אותו נאשם, והתביעה מבקשת לעשות שימוש בהודאתו במשטרה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, במקרים מסוג זה כאשר ניתנת לסנגור הזדמנות לנסות לקעקע את משקלה של העדות, נחלש הטעם לשימורה של "הלכת קינזי" ולהעדפתה על פני הצורך להגשים את תכלית ההליכים ולקיים הליך פלילי ביעילות ובאופן הוגן. בפרשה שלפנינו, העדים המיועדים אינם עדי תביעה מובהקים, אין כל תשתית עובדתית לקבוע שיש להם ציפיה לטובת הנאה בתמורה לעדותם. הם העבריינים העיקריים אשר כנגדם מתנהל משפט שצפוי להיות ממושך. עם זאת, משהחליט בית המשפט קמא שלא לאפשר העדתם של העדים הללו, בשלב זה של ההליכים, נראה כי מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים עלול להמשך זמן רב ביותר.

נוכח מכלול הנתונים הקשורים בחלקו של המשיב בפרשה הנדונה, ובמיוחד בהתחשב בצפי להתמשכות ההליכים בעניינו, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי לשחררו בתנאים של חלופה למעצר בית מלא ובערבויות והמגבלות שנקבעו על ידו.

הערר נדחה.