בש"פ 7373/05 גלעד רביבו נ. מדינת ישראל

כתב האישום כנגד העורר מייחס לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 ונסיון הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) בצירוף סעיף 25 לחוק. לפי המיוחס לו בכתב האישום, העורר הכיר את המתלוננת כחודשיים לפני יום 4.7.05 ונרקם בינם קשר רומנטי. במהלך חודשים אלה התנהג העורר כלפי המתלוננת באופן אובססיבי, איים עליה כי אם תעזוב אותו הוא יהרגה, וישרוף את רכבה. כחודש לפני המועד הנ"ל הגיע העורר במפתיע לביתה של המתלוננת, ומשזו שאלה אותו לפשר מעשיו, השיב לה כי דאג משום שלא ענתה לטלפונים ולהודעות ששלח לה. כמה שעות מאוחר יותר, הודיעה המתלוננת לעורר כי היא מעוניינת לנתק את הקשר עמו, ובתגובה לכך איים העורר כי יתאבד. ביום 3.7.05, בהמשך להודעותיה של המתלוננת לעורר בדבר רצונה לנתק את יחסיהם, דרש העורר שהמתלוננת תחזיר לו את כל המתנות שנתן לה, המתלוננת ביצעה את מבוקשו באמצעות אחיה עוד באותו היום. בעקבות זאת, שלח העורר למתלוננת 29 הודעות טקסט מאיימות למכשיר הנייד שלה. כמו כן, ניגש העורר באותו מועד לרכבה של המתלוננת, פתח את דלת הרכב והניח על המושב שליד הנהג את תחתוני המתלוננת אותם קרע לגזרים. ביום 4.7.05, בהיותו מעוכב בתחנת המשטרה בעקבות תלונה שהגישה נגדה המתלוננת, התקשר העורר לאמו וביקש ממנה להתקשר למתלוננת ולבקש ממנה לבטל את התלונה.

עם הגשת כתב האישום כנגד העורר ביום 5.7.05, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו, ונעצר עד להכנת תסקיר בעניינו על-ידי שירות המבחן, ובהמשך נשלח אף להכנת חוות דעת פסיכיאטרית. הרושם של שירות המבחן היה כי מדובר ב"אדם צעיר עם בעיות רגשיות. אנו לא יכולים להעריך את עומק הבעייתיות ואת מידת הסיכון הן לפגיעה בעצמו והן לפגיעה באחרים. בשיחה עמנו התייחס לדחפים אותם לא הצליח לכבוש בעבר ליצור קשר עם המתלוננת ולא ברורה לנו מידת יכולתו לכבוש דחפים כאלה בעתיד." משכך, סיכם שירות המבחן כי אין בידיו המלצה חד-משמעית ביחס להמשך מעצרו של העורר. הבדיקה הפסיכיאטרית שעבר העורר התמקדה רק בכשירותו של העורר לעמוד לדין, והעלתה כי "אין שום רמז, ולו הקל שבקלים" לקיומה של מחלת נפש.

בית משפט השלום ברחובות ( כבוד השופט א' אורנשטיין ) בחן את חלופות המעצר השונות, ובהתחשב בכך כי זו היתקלותו הראשונה של העורר עם החוק, קבע כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אחותו, וזאת למעט שעות עבודתו בין השעות 6:00 ל-18:00, וכן יפקיד בטוחות כספיות להבטחת תנאי השחרור. כמו כן, נאסר על העורר ליצור כל קשר, במישרין או בעקיפין, עם המתלוננת.

על החלטה זו עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ( כבוד השופטת ד' ברלינר ). בית המשפט קבע כי:

"העיון בכתב האישום מצביע על כך כי אכן מדובר ב[ עורר ] שעלול להוות סכנה לעצמו ועוד יותר מכך למתלוננת וילדיה. המעשים שביצע [ העורר ] ... מצביעים לכאורה על אובססיביות בלתי נשלטת ועל שהמשיב לא היה מוכן להשלים עם רצונה של המתלוננת לנתק את היחסים עמו. ... לצערנו המציאות מצביעה על כך שהמרחק בין תחתונים קרועים ובין פגיעה פיזית הוא לעתים קצר ביותר. ... העובדה שמעורבים בעניין גם ילדים שה[ עורר ] לא היסס לאיים בפגיעה בהם, מחמירה את רמת המסוכנות."

משכך, ולאחר שקילת מכלול הנתונים התרשם בית המשפט כי "המסוכנות במקרה זה מחייבת שיקול נוסף ובדיקה נוספת", וראה לנכון להפנות את העורר לבדיקה פסיכיאטרית נוספת שתבחן את רמת מסוכנותו, ולהכנתו של תסקיר מעצר משלים לכשיתקבלו תוצאותיה של הבדיקה האמורה. עד אשר יהיו בפניו בית המשפט מסמכים אלה, החליט בית המשפט שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

בפניי עררו של העורר על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משהורה על עריכת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת ועל הותרתו של העורר במעצר, וזאת מבלי שהצדדים הניחו בפניו את חוות הדעת הקיימת בתיק. העדרו של המונח "מסוכנות" בחוות הדעת הפסיכיאטרית הקיימת, אינו גורע ממהות המסקנות שבחוות הדעת לפיהן העורר אינו סובל מכל בעיה פסיכיאטרית, כי הוא מביע חרטה כנה על מעשיו וכי הוא מתחייב לחדול מקשר עם המתלוננת. גם שירות המבחן, לטענתו של העורר, לא קבע את דבר מסוכנותו, אלא נתקל בקושי מקצועי להעריך את מסוכנותו באופן מדויק. העורר מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אחותו של העורר אינה כשירה לשמש ערבה למעצר הבית וכי לא נימק את החלטתו זו. עוד טוען העורר כי הוא איש צעיר וחסר עבר פלילי, שכשל והסתבך בעבירה באופן חד פעמי, ואף הביע את חרטתו על ביצועה. משכך, מבקש העורר להחזיר את החלטתו המקורית של בית משפט השלום בעניינו על קנה.

מסתבר כי לאחר הגשת הערר התקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית הנוספת עליה ציווה בית המשפט המחוזי. חוות הדעת מגיעה למעשה למסקנה דומה אליה הגיעה חוות הדעת הקודמת. על-פי הוראת בית המשפט המחוזי, נתבקש שירות המבחן ליתן תסקיר משלים בעקבות חוות הדעת שכבר הומצאה. המועד שנקבע להגשתו הוא 12.8.05. בית המשפט המחוזי הורה שעם קבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית, ישוב הדיון לבית משפט השלום, ואף קבע כי הדיון יתקיים במהלך השבוע הבא, וככל האפשר ביום ראשון הבא. נראה לי כי הוראה זו ראויה ואין להתערב בה. יש לגרום לכך שהתסקיר יגיע לבית המשפט ולצדדים לא יאוחר מיום 12.8.05, על מנת שבית משפט השלום יוכל לקיים את הדיון ביום 14.8.05.