בש"פ 7402/00 איהאב גבן נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת המייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, התגודדה קבוצה גדולה של אנשים, שביניהם היה העורר, סמוך לצומת טורעאן, בימים 1.10.00 - 2.10.00. העורר ביחד עם אחרים ידה אבנים לכיוון כלי רכב משטרתיים ואזרחיים שנסעו סמוך לצומת. כאשר ניסו שוטרים לעצור אותו, התנגד למעצרו והתפרע. במהלך אותם אירועים נפגע שוטר ואובחן שבר בכף ידו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ממן), בהחלטתו מיום 9.10.00, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.בא כוח העורר לא חלק על הקביעה שיש ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר ומיקד את טענותיו בענין עילת המעצר ובענין החלופה למעצר.

לענין הראשון טען כי המדינה השתיתה את בקשתה לעצור את העורר על שני טעמים: מסוכנותו של העורר, המושתתת על נסיבותיהם של המעשים, וכן החשש להמלטותו, המושתת על ניסיונו להמלט מידי השוטרים. לדעתו אין לדון את כל המקרים של יידוי אבנים על כלי רכב הנוסעים בכביש - ואף לא של תקיפת שוטר - לפי אמת מידה אחידה. גישה זאת עולה מהחלטותיהם של בתי המשפט במספר פרשיות שנדונו בעבר לפיהן שוחררו מן המעצר מיידי אבנים, ואף מי שתקף שוטר במהלך אירוע כזה: בש"פ 6230/98 מדינת ישראל נ' רועי איש שלום, בש"פ 3645/97 תאאר מחמוד עיאש ואח' נ' מדינת ישראל , בש"פ 2397/96 זילברמן נ' מדינת ישראל , וכן בש"פ 2885/95 נור בן מחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל . גם המסוכנות פגה, כך הוא סבור, לאור העובדה כי הארץ שקטה ובאיזור נצרת והצפון חזרו החיים לסדרם. אשר להודעתו של העורר שבה הביע הזדהות עם ארגונים עויינים טען שהעורר הוא צעיר לימים, אדם פשוט, שאין לו הרשעות קודמות, שפעל ללא שיקול דעת אחרי שנגרר לכך. לפיכך ראוי לנקוט דרך של חלופה למעצר.

באת כוח המדינה הדגישה כי טרם השתררה רגיעה והגישה דו"ח של המשטרה מיום 22.10.00 בדבר הפרות סדר תכופות באיזור מרחב העמקים עד הימים האחרונים ממש. עוד ציינה כי בפרשה הנדונה מדובר בשני אירועים, יום אחר יום, שבמהלכם נזרקו אבנים גדולות במיוחד. כמו כן הדגישה כי התפרעותו של העורר גרמה לשבר בידו של השוטר שניסה לעצור אותו. לדעתה לא תהיה אפשרות אפקטיבית לפקח על חלופת המעצר משום שהמשטרה אינה נכנסת למקצת הישובים.

3.טענותיו של בא כוח העורר אין בידי לקבלן.

אקדים ואומר כי נסיבותיה של הפרשה הנדונה - ובעיקר לאור התקופה שבה אירעה - וכן נסיבותיו האישיות של העורר, אינן דומות כלל וכלל לנסיבות שנדונו בהחלטות שעליהן סמך בא כוח העורר ואף לתקופות שבמהלכן אירעו אותם אירועים. בבש"פ 6230/98 היה מדובר ביידוי אבן על מכונית נוסעת, בליל יום הכיפורים 29.9.98, ושם קבע בית המשפט המחוזי כי "יש להתייחס אל המעשים נושא האישום כאל אירוע נקודתי - פרטי" ולא כ"גילוי של 'תופעה' של יידוי אבנים על רכב נוסע על רקע לאומני". בית המשפט העליון סבר שם שבית המשפט המחוזי איזן בצורה סבירה בין האינטרסים המתנגשים וכי ניתן לשחרר את הנאשם בערובה ובתנאים. בבש"פ 3645/97 היה מדובר בפרשה שאירעה בשנת 1997, שבה היו מעורבים שני תלמידי בית ספר, שהמדינה הסכימה לשחררם כנגד ערובות כספיות גבוהות ובתנאים חמורים, שיאפשרו להם להמשיך בלימודיהם; כאשר, ככל הנראה, זה היה השיקול המכריע. בבש"פ 2397/96 היה מדובר בצעיר שהשליך ארגזי קרטונים ושקיות זבל לעבר מכוניות שנסעו בשבת, 23.3.96, ברחוב בר אילן בירושלים. שם סבר בית המשפט כי ניתן לסלק את החשש שאותו צעיר יחזור על מעשיו אם יורחק ל"מעצר בית" בסופי שבוע אצל משפחה בנתניה. בבש"פ 2800/95 היה מדובר בצעיר בן 17 שנטען כי השתתף, יחד עם אחרים, בהתפרעות ביום 28.2.95. במקרה זה סבר בית המשפט שקיימת אפשרות של טעות בזיהוי וכי על פני הדברים עולה ספק סביר בכך ומטעמים אלה הורה לשחררו בערובה.

בפרשה שלפנינו השתתף העורר בשתי התפרעויות חמורות, ואף השתתף בזריקת אבנים גדולות על כלי רכב שנסעו בצומת טורעאן. כמו כן התנגד למעצרו, חבל בשוטר שניסה לעוצרו וגרם לו לשבר בידו. בהודעתו במשטרה ציין שעשה את המעשים מתוך תמיכה והזדהות עם הג'יהאד האיסלמי, בעקבות פגישות עם חברים של התנועה האיסלאמית ובהשפעתם של דברים ששמע מפי אחד השייכים בכפרו ומפי שניים מאחיו. מעשיו של העורר - ובעיקר כאשר נעשו בשל מניעים אידיאולוגיים - מעידים על מסוכנותו הגדולה. מסוכנות זאת גוברת בתקופה שבה לא חדלו עדיין ההתפרעויות, כפי שעולה מדו"חות המשטרה. לא זאת בלבד, מדברי העורר עצמו בהודעתו במשטרה עולה שהוא, ככל הנראה, אדם שניתן להשפיע עליו בקלות ולגרור אותו למעשים כאלה. כאשר זה המצב לא די בחלופות למעצר כדי להבטיח את שלומו ואת בטחונו של הציבור.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.