בש"פ 742/01 אפי יוסילביץ נ. טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ

1.המשיב מס' 1 (להלן - "הבנק") הילווה כספים למבקשים לצורך רכישת דירה ולהבטחת ההלוואה מישכנו לטובת הבנק את זכויותיהם בדירה. המבקשים נקלעו לקשיים ופיגרו בתשלום החזרי ההלוואה. לטענת המבקשים הסכימו עם הבנק כי ההלוואה "תמוחזר". לעומתם טוען הבנק כי המבקשים לא עמדו בתנאים שהעמיד למיחזור ההלוואה וכן לא בתשלומים. הבנק פתח בהליכים למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל ובמסגרתם ביקש לצוות לפנות את המבקשים מן הדירה. (יוער כי בבקשות, בתגובות ובמסמכים שהוגשו לעיוני משמשים בערבוביה המונחים "משכון" ו"משכנתא". בהמשך הדברים להלן ידובר, לשם האחידות, ב"משכון").

המבקשים הגישו תביעה לבית משפט השלום בחיפה שבה עתרו לסעד של צו מניעה סופי שיאסור לפנותם מן הדירה או לממש את המשכון. במסגרת התביעה ביקשו גם צו מניעה זמני. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' סוקול), בהחלטתו מיום 6.8.00 בבקשה למתן צו המניעה הזמני, מצא שאין בידי המבקשים עילה לבקש את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל. כפי שקבע, לא עמדו המבקשים בתנאים שהעמיד הבנק למיחזור ההלוואה ולכן "לא מדובר בהפרת הסכם מצד הבנק אלא באי מילוי התנאים" שהעמיד.

המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על החלטתו של בית משפט השלום. אחרי ניסיונות להגיע לפשרה שלא עלו יפה דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' שטמר), בהחלטתו מיום 17.12.00, את בקשתם. כפי שקבע לא הראו המבקשים זכות לכאורה לקבל את הסעד שביקשו. עם זאת, "ומתוך התחשבות בתוצאה, שאינה הפיכה, כאשר מדובר בפינוי מדירת מגורים", הורה שאם ישלמו המבקשים לבנק תוך עשרים ואחד ימים סכום של 100,000 ש"ח על חשבון חוב הפיגורים יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל. בהחלטתו מיום 14.2.01 העמיד את הסכום על 89,000 ש"ח.

בבקשתם שלפני מבקשים המבקשים להרשות להם לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה מבקשים הם לעכב את ביצוע החלטתו. המשיבים - הבנק וכונסת הנכסים שנתמנתה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל - השיבו על הבקשה.

2.דין הבקשה להרשות ערעור, לרבות הבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל, להידחות.

כאמור לעיל, לא עמדו המבקשים בתשלום החזרי ההלוואה המקורית. כמו כן, לא עמדו בתנאים שהעמיד הבנק למבקשים כתנאי למתן הלוואה חדשה, במקום המקורית ("מיחזור ההלוואה"), ובעיקר התנאי כי בנק אחר, שגם לטובתו מושכנו הזכויות בדירה, יסכים כי המישכון החדש יעמוד בדרגה שווה עם המשכון שנעשה לטובתו. בית המחוזי דחה את טענתם כי יש לראות ברישום משכון בדרגה שניה לטובת הבנק כ"ביצוע בקירוב" של התנאי. בכך צדק. הבנק היה נכון להיטיב עם המבקשים על ידי המרת ההלוואה המקורית בהלוואה חדשה, במקום לדחות את בקשתם ולעמוד על פירעונה של ההלוואה המקורית. הבנק לא היה חייב לעשות כן ומשלא פרעו המבקשים את ההלוואה המקורית היה רשאי לנקוט בהליכים למימוש המשכון. אם חפצו המבקשים לקבל את ההלוואה החדשה היה עליהם לקיים את התנאים שהעמיד הבנק ככתבם וכלשונם. יתר על כן, המבקשים הוסיפו ופיגרו בפירעון חובותיהם לבנק ולבנק האחר, והיתרות הגיעו בינתיים לסכומים נכבדים. עוד עומדת לחובתם העובדה - שאותה לא גילו לבנק ולערכאות - כי כבר ביום 25.1.99 הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים. במצב דברים זה, חוששני שסיכוייהם של המבקשים להצליח בערעורם, אילו ניתנה להם רשות לערער, הם קלושים.

אכן, פינויים של חייבים מבית המגורים שלהם הוא הליך מצער וניתן לומר שלעיתים קשה הוא כקריעת ים סוף. המחוקק נתן דעתו על צער זה וניסה לרככו על ידי הגנות שונות (ראו סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972- וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-). עם זאת, יש לזכור שלא תמיד גוברת זכותו של החייב על זכותו של הנושה וכי יש מקרים שבהם אין מנוס מלנקוט בהליך של פינוי. כך יהיה גם כאן, אלא אם כן יזכו המבקשים בעיכוב ההליכים, בדרך שפתח להם בית המשפט המחוזי בסעיף 9 להחלטתו. הואיל ולפי ההחלטה מיום 14.2.01, חלף המועד לקיום האמור ביום 1.3.01, אני מאריך את המועד עד יום 1.4.01.

3.התוצאה היא שהבקשה להרשות ערעור נדחית. הבקשה לעיכוב ההליכים נדחית כפוף לאמור לעיל.