בש"פ 7429/12 דור עמור נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (במ"ת 31130-09-12, כב' השופט א' כהן ), לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

על פי כתב האישום, ביום 31.8.2012 הגיע העורר יחד עם שלושה אנשים נוספים – גבריאל, יניב וליאור - לביתם של מרים ואליהו אזולאי. הארבעה היו מצוידים בסכינים ובאלות. בני החבורה דרשו להיפגש עם א', שמתגורר בקרבת מקום, תוך שהם צועקים ומאיימים כי יהרגו אותו. לאחר מכן פגשו הארבעה את א' ברחוב, והתנפלו עליו. ליאור דקר את א' בסכין מעל מותן ימין, והלה התמוטט. יתר התוקפים המשיכו להכות את א' באלות בעודו שותת דם. משסיימו – נכנסו התוקפים לרכבו של יניב. אמו של א', שהבחינה ברכב, ניסתה לחסום אותו בגופה. יניב האיץ במהירות לכיוונה, והיא קפצה לצד הדרך על מנת להימנע מפגיעה. בגין מעשים אלו הוגש נגד העורר, יניב וגבריאל כתב אישום, אשר מייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין בצוותא ואיומים. יצוין כי ליאור, שביצע על פי החשד את הדקירה, נמלט.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד שלושת הנאשמים, וזאת בהתבסס בין היתר על הודעותיהם של בני הזוג אזולאי ושל אימו של א' (יצוין כי בא כוח המדינה נפגש עם בני הזוג אזולאי, על פי הנחיית בית המשפט המחוזי, ותרשומת השיחות נמסרה לצדדים). בעניינם של הנאשמים מתקיימת עילת מעצר – הן משום שהעבירות המיוחסות להם מקימות חזקת מסוכנות, והן משום שישנו חשש לשיבוש הליכי חקירה. צוין, ביחס לעורר, כי הוא ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בתוך תקופת התנאי שנקבעה לו בגין הרשעות קודמות. סיכומו של דבר הורה בית המשפט לעצור את העורר, כמו גם את שני הנאשמים הנוספים (יניב וגבריאל), עד תום ההליכים.

3.

במסגרת הערר שלפניי טוען הסנגור כי אין תשתית ראייתית, אפילו לכאורה, נגד העורר. אין כל ראיה שהעורר החזיק בסכין, היה מעורב בדרך כלשהי בדקירתו של א', או איים על מי מהנוכחים במקום. כך, אליהו אזולאי העיד שהעורר לא עשה דבר אלא רק עמד וצפה. מרים אזולאי העידה אמנם כי העורר הרביץ ל-א' עם אלה עד שנשפך ממנו דם, אך דברים אלו אינם מתיישבים עם התעודות הרפואיות שמהם עולה כי החבלה היחידה שנמצאה על גופו של א' נגרמה מדקירת הסכין. עדה נוספת, גב' הדסה נוח, נשאלה האם ראתה מכות בין המעורבים והשיבה "לא היה מכות". לחלופין טוען בא כוח העורר כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וכי אפשרות זו לא נבחנה כראוי על ידי בית המשפט המחוזי.

המדינה סבורה כי טענותיו של העורר מתמקדות בשאלות של מהימנות הראיות, שאין טיבן להיבחן בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים. לגופו של עניין, הודעותיהם של העדים – ובפרט בני הזוג אזולאי – מלמדות כי יש די ראיות לכאורה לכך שהעורר היה שותף לביצוע תקיפה, גם אם לא הוא עצמו זה שדקר את א'.

4.

המשוכה הראייתית בהליך מעין זה – ראיות לכאורה – תיבחן תחילה.

ישנן ראיות לכאורה שהעורר עצמו תקף את א' באלה במהלך האירוע. כך עולה מדבריה של מרים אזולאי בהודעותיה מיום 31.8.2012 ומיום 3.9.2012, וכן מן הדברים שמסרה לנציגת התביעה ביום 27.9.2012. גב' אזולאי תיארה את תקיפתו של א' ואמרה כי: "גבי [גבריאל] נתן לו אלות בראש, ליאור חתך אותו, דור עמור [הוא העורר] נתן לו מכות עם האלות ברגליים". חיזוק נוסף לכאורה מצוי בהודעת אמו של א' מיום 2.9.2012: האם מסרה כי רצה אל המקום בו שכב בנה, ומצאה אותו "תופס את הצד של הגוף, צד ימין, עוצר את הדם שלו". האם הוסיפה כי, בעודה עומדת ליד בנה, סיפרה לה מרים אזולאי ש"אחרי שדקרו אותו [את א'] הם גם נתנו לו מכות". ייתכן שעוצמתן של הראיות נחלשת, לכאורה, מאחר ואליהו אזולאי העיד - ביום 4.9.2012 - כי העורר "לא החזיק אף אחד. הוא עמד שם וצפה". ברם באותה הזדמנות העיד אזולאי כי "לא ראיתי אם הוא התערב כי הייתה המולה רצינית". קושי לכאורה מכיוון אחר הוא עדותה של גב' הדסה נוח מיום 16.9.12, לפיה "לא היה מכות". אלא שבאותה הודעה מסרה גב' נוח כי היא שמעה שלוש יריות אקדח (שורה 81) – מאורע שאף לגרסת התביעה לא התרחש. תמיהה נוספת מגלה התיעוד הרפואי של א' מליל האירוע, אשר מתמקד אך ורק בפצע דקירה עמוק שנגרם ל-א' במותן, ואין בו זכר לסימני חבלות אחרים. ייתכן שיש בכך כדי לעורר קושי מסוים בטענה כי העורר תקף בעצמו את א' באלה. אולם בשלב זה של ההליך אין לשלול את משקלה הראייתי של עדותה הפוזיטיבית של מרים אזולאי.

ברם מהחומר עולה, בעוצמה רבה יותר, כי ארבעת התוקפים – ובהם העורר – ניגשו אל א' תוך שהם צועקים ומאיימים לרצוח אותו, ומחזיקים באלות. מכאן שבכל מקרה הוכח ברמה הנדרשת כי העורר נופל בגדר מבצע בצוותא של תוכנית לפגוע בצורה אלימה ב-א'. גם ללא קשר לסכין, התיאור מלמד שהמשתתפים היו מודעים היטב לשימוש באלות. לכך יש להוסיף כי העורר שתק בחקירתו, וציין רק – בהודעתו מיום 11.9.2012 - כי "לא הייתי בכלל באירוע". גרסה זו, על פני הדברים, איננה מתיישבת עם חומר הראיות, ואף מחזקת לכאורה את הטענה שבנסיבות העניין היה מודע לסכין ולכוונת הדוקר לעשות בה שימוש. לשאלת בית המשפט בהליך קמא – "מה הוא [העורר] עשה שם", תשובתו של הסנגור הייתה: "משהו". לכאורה, ה"משהו" מתבטא בהשתתפות בתקיפה אלימה של א'.

עילת המעצר נגזרת מהמסוכנות הרבה של העורר, שהוכחה לכאורה, ולפיה כאמור הוא חבר לאנשים אחרים על מנת לתקוף באלימות אדם אחר. מתעורר גם חשש שמא ישובשו הליכי החקירה, וזאת בין היתר לנוכח העובדה שהמתלונן ואף חלק מן העדים הפגינו חשש ברור מפני המשיבים.

מהפרוטוקול של דיון קמא שצורף לערר עולה כי בא כוח העורר לא הצביע בפני בית המשפט המחוזי על כל חלופת מעצר אפשרית שתוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. כך גם בדיון שהתקיים לפניי. על כן אבהיר כי במידה ותגובש בעתיד חלופה שכזו ותוגש בקשה מתאימה - חזקה על בית המשפט המחוזי שייתן דעתו על כך, לאחר קביעת דיון ושמיעת הצדדים.

5.

הערר נדחה.