בש"פ 7445/13 מדינת ישראל נ. פלוני

א.

מחד גיסא, בקשה חמישית להארכת מעצר של המשיב, בתשעים ימים מיום 14.11.13 או עד למתן פסק דין בת"פ 34440-03-12 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם, בגדרי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים ) [בש"פ 7445/13]. ומנגד, ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם ) במ"ת 34441-03-12 מיום 31.10.13, במסגרתה דחה בקשת המשיב לעיון חוזר (שניה במספר) בהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' בן-חמו ) מיום 6.6.12, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו [בש"פ 7457/13]. עניינה של הפרשה ריבוי עבירות אלימות ואיומים במשפחה.

רקע

ב.

כנגד המשיב, יליד 1962, הוגש (ביום 20.3.12) כתב אישום

המייחס לו עבירות של התעללות בקטין או חסר ישע לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק ) (ריבוי מקרים), תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק (ריבוי מקרים), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 + 335(א1) לחוק (מספר מקרים), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 + 382(ב)(1) לחוק (ריבוי מקרים), סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק (מספר מקרים), הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק (מספר מקרים), איומים לפי סעיף 192 לחוק (ריבוי מקרים), היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק (ריבוי מקרים) [אישומים ראשון ושני]; עבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 לחוק [אישום שלישי].

כנטען באישומים הראשון והשני, במשך כעשר שנים עובר להגשת כתב האישום נהג המשיב לתקוף את אשתו (להלן המתלוננת ) ואת ששת ילדיו (ילידי 2005, 1998, 1997, 1995, 1994 ו-1991), בכלים וחפצים שונים לרבות מקלות, רהיטי פלסטיק, חגורות, מחבט שטיחים, כלי אוכל מושלכים ועוד. כן נטען, כי כתוצאה מתקיפות המשיב נגרמו למתלוננת ולילדים חבלות קשות, ובהן, בין היתר, שברים ושטפי דם. עוד נטען, כי המשיב נהג לאיים על המתלוננת ועל ילדיו כי יפגע בגופם, תוך שהניא אותם מהתלונן נגדו, וכי בחמש שנים שקדמו להגשת כתב האישום איים פעמים רבות על המתלוננת שירצח אותה. כן נטען, כי בעשותו את אלה פגע במזיד ברכוש הבית.

כנטען באישום השלישי, ביום 7.3.12 הערים המשיב על המתלוננת להצטרף אליו לנסיעה, בתואנה כי יסיע אותה לביקור אצל אחותה, אולם במהלך הנסיעה גילה את ליבו, שלא לשם יעדם. כן נטען, כי המשיב לא נענה לזעקת המתלוננת שיעצור את הרכב, וזו ניתנה לקפוץ מן הרכב במהלך נסיעתו, ללא הצלחה. עוד נטען, כי המשיב הסיט את הרכב לעבר מטע זיתים, נעל את דלתותיו והטיח במתלוננת האשמות כי היא בוגדת בו, אחז במוט ברזל, משך את המתלוננת אליו ואמר לה "אני יכול לרצוח אותך עכשיו, אף אחד לא ידע, אף אחד לא יראה. את צריכה להודות עכשיו שאת שמה לי משהו באוכל ומדברת עם גברים זרים". כן נטען, כי בהסיעו את המתלוננת בחזרה לביתם, לאחר שהודתה בהאשמותיו המשיב מחשש לחייה, איים המשיב עליה כי ירצח אותה.

הליכי המעצר

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים (ביום 20.3.12). בדיון באותו יום ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי (השופט י' בן-חמו )

דחיה, לבקשת הסניגור שביקש ללמוד את חומר הראיות ולשלוח את המשיב לבדיקה פסיכיאטרית, תוך הותרת המשיב במעצר עד להחלטה אחרת. הדיון בבקשה נדחה פעם נוספת לבקשת הצדדים ביום 5.4.12, משלא הוגשה חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי. בדיון מיום 17.4.12, הוגשו טיעוני המבקשת לעניין הראיות לכאורה. הסניגור חלק על קיומן של ראיות לכאורה וביקש להורות על תסקיר מעצר, לו התנגדה המבקשת. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מעצר, וכן הורה לפסיכיאטר המחוזי להגיש את חוות דעתו. בדיון מיום 20.5.12 טען הסניגור כי אין להמשיך ולדחות את מתן ההחלטה בהיעדר חוות דעת פסיכיאטרית, וכתוצאה מכך גם תסקיר מעצר, וכי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. המבקשת התנגדה ועמדה על המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיב. בית המשפט הורה על בחינת חלופת המעצר שהוצעה בדיון, ונחקרו המשמורנים המוצעים, ולאחר סיכומי הצדדים ניתנה הזדמנות נוספת להגשת תסקיר המעצר בפרק זמן של 14 יום, שלאחריו תינתן החלטה על סמך החומר הקיים. בדיון מיום 3.6.12 נדחתה בקשת שירות המבחן לדחות את הדיון לשם קבלת תסקיר מעצר, והצדדים השלימו את טיעוניהם לעניין חלופת המעצר. הסניגור הסכים לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט דחה לעיון ומתן החלטה ליום 6.6.12.

ד.

ביני לביני, ערב הדיון הוגשו תסקיר המעצר וחוות הדעת הפסיכיאטרית; בתסקיר המעצר נבחנה חלופת המעצר שהוצעה אצל אחותו של המשיב, בפיקוחה ובפיקוח בעלה ואח נוסף של המשיב. באשר לאחיו של המשיב שהוצע כמשמורן, צוין כי הוצא נגדו צ ו הרחקה בשל איומיו על המתלוננת, וכי התרשמות שירות המבחן היא שאין ביכולתו להציב גבולות להתנהגותו של המשיב. כן התרשם שירות המבחן, כי אחות המשיב ובעלה יתקשו להוות גורמי סמכות מספקים, וכי מיקומה הגיאוגרפי של החלופה סמוך למגורי המתלוננת. שירות המבחן התרשם מזוגיות קשה ומורכבת, המלווה בדפוסי שליטה וכוחניות של המשיב. נוכח דיווחים סותרים מאת המתלוננת והכחשות המשיב באשר למעשי אלימות מצידו, התקשה שירות המבחן להעריך לעומק את רמת הסיכון של המשיב כלפי המתלוננת; עם זאת, השירות העריך כי הימנעות המתלוננת מחשיפת מידע מונעת מפחד ומאיומים מכיוון בני משפחתו של המשיב לפגוע בה ובילדיה, באופן המעצים את הסיכון להישנות התנהגות אלימה מצדם. שירות המבחן העריך כי אם תימצא חלופת מעצר מרוחקת ממקום מגורי המתלוננת ובה מפקחים מתאימים, יהא בכך להפחית את הסבירות להפעלת לחצים על המתלוננת, ובכך את הסיכון להישנות התנהגות אלימה כלפיה. לפיכך, לא מצא שירות המבחן להמליץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר. בחוות הדעת הפסיכיאטרית צוין, כי למשיב עבר פסיכיאטרי, הכולל אשפוז בבית חולים בשנת 2007 ושחרור בניגוד להמלצות רפואיות בטרם הגיע לשיפור ניכר במצבו הנפשי, מעקב במרפאה לבריאות הנפש וטיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות. בחוות הדעת צוין, כי אין עדות לקיום מצב פסיכוטי חריף או הפרעות בתפיסה, וכי לא ניתן לגבש עמדה לגבי כשירותו בעת ביצוע כל אחת מן העבירות המיוחסות לו; אולם מאחר שלא ידוע על פניה למוסד פסיכיאטרי בעשר השנים האחרונות, מלבד אותו אשפוז קצר בשנת 2007, סביר להניח כי המשיב היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות. זאת – בהתבסס גם על היעדר סימנים של מחלת נפש כרונית או ליקויים של מחלת נפש ממושכת בבדיקותיו. לפיכך, נקבע בחוות הדעת כי ניתן להניח בסבירות גבוהה שהמשיב היה בר-עונשין בעת ביצוע העבירות, וכי הוא כשיר לעמוד לדין.

ה.

בדיון מיום 6.6.12, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, זאת נוכח המלצתו הלא חיובית של שירות המבחן והסיכון הממשי הנשקף מהמשיב. בית המשפט ציין, כי מדובר במסוכנות סטטוטורית ו"מסוכנות אישית יוצאת דופן ומיוחדת לאור נסיבות ביצוע העבירות, משך הזמן והעבירות שבוצעו. המסוכנות אף מקבלת נפח מסוים בשל הקשיים הנפשיים של המשיב". עוד צוין, כי ככל שתוצע חלופת מעצר אחרת, היא תיבחן לגופה.

ו.

ביום 12.6.12 הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, והוצעה חלופת מעצר מרוחקת ממקום מגורי המתלוננת מזו שנדחתה. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר משלים. בתסקיר (מיום 2.7.12) צוין, כי המשמורן שהוצע לפיקוח, קרוב משפחתו של המשיב, יכול להוות גורם סמכותי ומציב גבולות למשיב כנדרש, וכי החלופה מרוחקת דיה ממקום מגורי המתלוננת. צוין, כי ככל שיימצא מפקח נוסף, ממליץ שירות המבחן על שחרור למעצר בית בשילוב איזוק אלקטרוני ופיקוח מעצר. ביום 15.7.12 הורה בית המשפט על דחיית הדיון, תוך מתן רשות לסניגורים לפנות לשירות המבחן ולהציע חלופות נוספות. בתסקיר נוסף (מיום 5.8.12) המליץ שירות המבחן על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר אצל קרובי משפחה בכפר מזרעה, בתוספת איזוק אלקטרוני ופיקוח מעצר למשך ששה חודשים. ביום 8.8.12 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר, בציינו, כי אין מקום להורות על שחרור לחלופת מעצר עד לאחר עדותם של המתלוננת וילדיה, כך שיוסר החשש של השפעה על עדותם. העדויות נקבעו לספטמבר 2013.

ז.

ביום 12.12.12 האריך בית משפט זה (השופט י' דנציגר , בש"פ 8992/12), בהסכמת הסניגור, את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 20.12.12 לפי סעיף 62 לחוק המעצרים; כך גם ביום 13.3.13 (השופט נ' הנדל , בש"פ 1970/13), וביום 11.6.13 (השופט א' שהם , בש"פ 4104/13).

ח.

ביום 9.9.13 האריך בית משפט זה (השופט י' דנציגר , בש"פ 5791/13) את מעצרו של המשיב בשישים ימים נוספים החל מיום 16.9.13, לפי הסכמת הצדדים כי במהלכם יוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר נוסף, וככל ששירות המבחן ימליץ על שחרור לחלופת מעצר מרוחקת ממקום מגורי המתלוננת, לא תתנגד המבקשת לשחרורו של המשיב.

ט.

ואולם, בתסקיר המעצר מיום 22.10.13 נמנע שירות המבחן מהמלצה על שתי חלופות המעצר שהוצעו, משלא נמצאו מפקחים המוצעים מתאימים, מלבד אחיו של המשיב, וכן בשל קרבת החלופות למקום מגורי המתלוננת. ביום 24.10.13 הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר (שניה במספר) בהחלטת המעצר. ביום 31.10.13 נחקרו המפקחים. בית המשפט (השופט י' אברהם ) קבע, כי חלופת המעצר שהוצעה אינה מספקת לאיון המסוכנות הנשקפת מן המשיב. צוין, כי מדובר במי שביצע לכאורה "מעשי תקיפה אכזריים נגד בני משפחתו במספר הזדמנויות", וכי "מבחינת החלופה שהוצעה היא קרובה עד מאוד למקום מגוריה של המתלוננת, אשת המשיב, וגם המארחים בחלופה לא נמצאו כמי שיכולים לשמש את תפקידם כראוי, בין על ידי התרשמות שירות המבחן והן על ידי התרשמותי שלי במהלך חקירתם". עוד צוין, כי בשל הקרבה הגיאוגרפית למגורי המתלוננת, אין איזוק אלקטרוני נותן מענה התרעתי הולם, בלא גורם אנושי יעיל ומשמעותי, וכי ככל שיוצעו מפקחים נוספים רציניים, יחד עם הפקדות וכן ערבויות משמעותיות, יתכן שבמכלול הנסיבות יימצא פתרון לשחרורו של המשיב. על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי (ביום 3.11.13).

ההליכים בתיק העיקרי

י.

ביום 25.4.12 הוקרא כתב האישום. ב-6.6.12 כפר המשיב בעובדות כתב האישום והתיק נקבע להוכחות. דחיות נוספות נתבקשו לבחינת הסדר טיעון. ביום 22.10.12 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, המשיב חזר בו מכפירתו והודה בעובדות כתב האישום המתוקן. בית המשפט הרשיע את המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. ב-4.12.12 נעתר בית המשפט לבקשת המשיב לחזור בו מהודייתו והתיק הועבר למותב חדש לשמיעת הראיות . התקיימו תשעה מועדי הוכחות (בימים 9.4.13, 18.4.13, 5.5.13, 30.5.13, 9.6.13, 17.6.13, 4.7.13, 28.8.13, 17.9.13), בהם נשמעו עדי התביעה, וכן קבועים שני מועדים נוספים (בימים 25.12.13 ו-26.12.13).

הבקשה

יא.

בבקשה הנוכחית (מיום 3.11.13) נטען, כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מעובדות כתב האישום עצמן, וכי קמה עילת מעצר נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים . כן נטען, כי החשש לשיבוש הליכי משפט מובהק, וכי חלופת המעצר שהוצעה אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מהמשיב לציבור ולבני משפחתו. צוין, כי העיכובים בתיק נבעו בעיקר מחזרתו של המשיב מהסדר הטיעון, מהחלפת הייצוג ומטעמי בית המשפט, וכי חלה התקדמות משמעותית בשמיעת הראיות, כך שהעדים המרכזיים נשמעו, ובהם גם המתלוננים. נטען איפוא, כי בנסיבות המקרה יש להאריך את מעצרו של המשיב כמבוקש.

הערר והדיון

יב.

בערר (מיום 3.11.13) נטען, כי שגה בית המשפט בהחלטתו מיום 31.10.13, בגדרה קבע כי אין די בחלופת המעצר שהוצעה בבית אחותו של המשיב בכפר דיר חנא, תחת פיקוחם של שלושה, והותיר את המשיב במעצר עד תום ההליכים.

נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו שאין די באיזוק האלקטרוני נוכח קרבת החלופה למגורי המתלוננת. עוד נטען, כי יש בהתמשכות ההליכים וחלוף הזמן מאז נעצר המשיב כדי להביא לשחרורו לחלופת מעצר, זאת משגובר בחלוף הזמן משקלו של אינטרס המשיב בשחרור מול הנימוקים שחייבו מעצר מתחילה (בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (2003)).

יג.

ביום 4.11.13 הוריתי על איחוד הדיונים בבקשה ובערר, לבקשת בא כוח המשיב.

יד.

מטעם המדינה נטען, כי חלק ניכר מן העיכוב נבע מהתנהלות המשיב, שלאחר הודיה חזר בו, דבר שהצדיק החלפת מותב, ויש לזכור כי התיק מורכב, והחשש לשיבוש אינהרנטי מכך שמדובר בבני משפחה קרובים של המשיב – אשתו וילדיו המתלוננים – ובאלימות המורה כלפיהם. עוד נטען, כי המקומות שבהם הוצעו החלופות קרובים מאוד, ובמקרה כזה, אם יהיה רצון להפר, לא יועיל האיזוק האלקטרוני המוצע.

טו.

מטעם המשיב נטען כי המדובר במשפחה בדואית וכל בני המשפחה המורחבת גרים בקרבת מקום, וכיון שיש רק שני דיונים קבועים בהארכה הנוכחית, יימשך ההליך זמן רב. נטען גם כי שירות המבחן לא בחן מהותית את החלופות, ואי אפשר ליצור יש מאין ולמצוא חלופה רחוקה.

הכרעה

טז.

בתיק זה רובץ חלק ניכר מן העובדה שהגענו עד הלום לכלל הארכה חמישית לפתח המשיב ששינה טעמו לאחר הודיה. לפנינו שני רכיבים שיש להידרש אליהם, האחד, מספר הדיונים הקטן הקבוע בתיק – שניים בלבד לתקופת ההארכה המבוקשת – והשני, העובדה שחרף הנכונות המוסכמת לבדוק חלופה, לא נמצאה כזאת שתומלץ על-ידי שירות המבחן, הסמן השיקומי. נראה לי כי יש לפעול בשני המישורים. במישור האחד, הצדדים יפנו לבית המשפט לתוספת מועדים בהארכה זו, אף שאני מניח שיומן בית המשפט עמוס. משפט זה צריך להתקרב לסיומו. במישור האחר, על המשיב להתאמץ להציע חלופות נוספות וככל שיוצעו ייבחנו ללא שיהוי על-ידי שירות המבחן ויונחו לפני בית המשפט. אמנם נטען כי אין למשפחה חלופות קרובות יותר, אך לעת הזאת איני רואה סיבה להתערב בהחלטות כפי שניתנו. לצורך אלה מוארך המעצר ב-45 יום מ-14.11.13. בכך איני נעתר לערר המשיב ונעתר אני חלקית לבקשת המדינה.