בש"פ 7452/17 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

לפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), החל מיום 6.10.2017, או עד למתן פסק דין, בתפ"ח

22727-10-15, בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המשיב הוגש, ביום 13.10.2015, כתב אישום, המייחס לו עבירות של בעילה במשפחה, לפי סעיף 351(א), בנסיבות סעיפים 345(א)(1), 345(א)(3) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מעשים מגונים במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(2), בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; וכן, תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(2) לחוק העונשין.

על פי החלק הכללי של כתב האישום, למשיב ולגרושתו א ' (להלן: האם ), שבעה ילדים משותפים, שביניהם: נ ' , ילידת 29.03.2003 (להלן: המתלוננת ); ל ', ילידת 5.08.2005; ו- לי ', יליד 19.11.2006. בין החודשים דצמבר 2012 ויולי 2015, התגוררו ילדיו של המשיב, למעט בנו הבכור, בביתה של האם, והגיעו לבקרו אחת לשבועיים, בביתו בירושלים. נטען בכתב האישום, כי בתקופה הרלוונטית, בארבע הזדמנויות שונות, פגע המשיב מינית במתלוננת, אנס אותה פעמיים וביצע בה מעשים מגונים. כמו כן, באותה תקופה, במספר הזדמנויות שונות, תקף המשיב את המתלוננת ואת ל ' .

במסגרת האישום הראשון נטען, כי בין התאריכים 14.07.2015-1.07.2015, בעת שהמתלוננת ישבה בסלון, התיישב המשיב לידה והחל לגעת בחזה שלה, מעל חולצתה. בהמשך, תפס המשיב את המתלוננת, והכניס את ידיו לתוך חולצתה ומכנסיה, נגע בחזה ובאיבר מינה, וכן החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת התנגדה למעשיו של המשיב, אך ללא הועיל. לאחר מכן, נשכב המשיב על המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת התנגדה למעשיו של המשיב וביקשה ממנו לחדול, אך בתגובה הוא צעק עליה, ואמר לה " עזבי אותי בא לי להמשיך, שבי בשקט ואל תספרי לאף אחד ". כעבור זמן מה, חדל המשיב ממעשיו, והמתלוננת הלכה לחדרה בבכי.

בגדרי האישום השני נטען, כי ביום 15.07.2015, לאחר שחזרה המתלוננת מבילוי בלונה פארק, התפשט המשיב מבגדיו, הפשיט את המתלוננת, נגע בגופה והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה, תוך שהוא מכאיב לה. המתלוננת התנגדה למעשיו של המשיב וביקשה כי יחדול ממעשיו, אך הלה לא נענה לקריאותיה. יומיים לאחר מכן, ביום 17.07.2017, אושפזה המתלוננת במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים הדסה עין כרם, במצב פסיכוטי פראנואידי.

באישום השלישי נטען, כי במהלך החודשים מאי – יוני 2015, באחד מסופי השבוע, ישנו המשיב, המתלוננת, ל ', ו- לי ' בסלון בית המשיב. נטען, כי בשעה 03:00 לפנות בוקר, נשכב המשיב על המתלוננת בהיותם ערומים. המתלוננת אמרה למשיב " זה כואב לי, רד ממני ", אולם המשיב לא נענה לבקשת המתלוננת.

במסגרת האישום הרביעי נאמר, כי באחד מסופי השבוע, ישנו המשיב, המתלוננת, ל ', ו- לי ' בסלון ביתו של המשיב. בשעת לילה, נשכב המשיב על המתלוננת, כשהם מכוסים בשמיכה, כאשר בגדיו של המשיב ותחתוניו על הרצפה.

בגדרו של האישום החמישי והאחרון נטען, כי במהלך התקופה הרלוונטית, במספר הזדמנויות, נהג המשיב להכות את ילדיו בביתו. באחד מימי חמישי, תקף המשיב את ל ' בסלון ביתו והכה אותה בחוזקה על גבה. במקרה נוסף, תקף המשיב את ל ' והכה אותה על הישבן והגב. במספר מועדים אחרים, הכה המשיב גם את המתלוננת.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים במשפטו. בבקשה נטען, כי ברשות המבקשת ראיות רבות לכאורה, להוכחת אשמתו של המשיב, ובכלל זה: עדות המתלוננת בחקירת ילדים; עדויות של בני משפחה, ובהם ילדים נוספים של המשיב, שהיו עדים לחלק מן המעשים; ואשפוזה של המתלוננת במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם, לאחר האירוע האחרון. עוד טענה המבקשת, כי נגד המשיב, קמה עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, לפיה קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של המשיב יסכן את שלום הציבור. נטען בנוסף, כי המשיב הואשם בעבירות בהן מתקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, שכן מדובר בעבירות אלימות בבן משפחה. לדידה של המבקשת, בשל מעשיו הקשים של המשיב, במספר הזדמנויות, לאורך תקופה, ובהינתן העובדה כי הוא דרש מבתו הקטינה לבל תספר על מעלליו, ובשל הנזק הנפשי שעלול להיגרם לה עקב שחרורו של המשיב, אין תחליף ראוי, זולת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הדיון בבקשה נדחה מספר פעמים, ובמהלך תקופה זו הודיע בא כוח המשיב כי אין באפשרותו להציע חלופת מעצר בעניינו של המשיב, והסכים למעצרו עד לתום ההליכים נגדו. ביום 07.12.2015, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, במסגרתה הודיע כי יש באפשרותו להציע חלופת מעצר. בדיון שנערך ביום 21.12.2015, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ), על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של המשיב.

ביום 17.01.2016, הגיש שירות המבחן, תסקיר מעצר על אודות המשיב. בתסקירו, פירט שירות המבחן את ממצאי הבדיקה הפסיכולוגית שנערכה למשיב, המלמדים על כי מדובר באדם חשדן, תלותי, ובעל דימוי עצמי נמוך. עוד ציין שירות המבחן, כי נראה שהמשיב מתקשה לנהל קשרים אינטימיים ומגלה קשיים בולטים באמפתיה והכרה בצרכיו של הזולת, כולל בני משפחתו וילדיו. בהמשך, הבהיר שירות המבחן, כי המשיב מציג מידע חלקי ומגמתי על עצמו, וזאת באופן מעוות לעיתים, במטרה להבליט חלקים קורבניים שלו ואת פגיעותיו האישיות. שירות המבחן התרשם, כי " נשקף מהמשיב סיכון משמעותי כלפי ילדיו ובתו המתלוננת בפרט ". עוד ציין שירות המבחן, כי לאחר שבחן את חלופת המעצר המוצעת, התרשמותו היא כי אין בין המשיב לבין הגורמים המפקחים המוצעים היכרות כלשהי, והם אינם מודעים למורכבות האישית והמשפחתית בעניינו של המשיב ולרמת הסיכון הנשקפת הימנו. לאור זאת, ולאור מסוכנותו של המשיב ומורכבות הקשר בינו לבין בני משפחתו, מסר שירות המבחן, כי אין ביכולתו להמליץ על חלופת המעצר המוצעת, שאינה מתאימה בנסיבות העניין. עוד הטעים שירות המבחן, כי שחרורו של המשיב לחלופה " יעמיק את הקרע המתואר בתוך המשפחה ויערער את האיזון הנפשי שהושג כנראה במצבה של הילדה [המתלוננת]". ביום 19.01.2016, הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לעיון חוזר. זאת, לאור המלצת שירות המבחן ובהסכמתו של המשיב.

4.

בתום כתשעה חודשים ממועד מעצרו של המשיב, הגישה המבקשת בקשה ראשונה, להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 14.07.2016. ביום 5.07.2016, נעתר השופט מ' מזוז לבקשה, והאריך את מעצרו של המשיב בהסכמתו, כמבוקש ( בש"פ

5380/16 מדינת ישראל נ' פלוני (5.07.2016)). ביום 26.09.2016, הגישה המבקשת בקשה שנייה, להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 12.10.2016. ביום 26.09.2016, קיבל השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן את הבקשה, והורה על הארכת מעצרו של המשיב בהסכמתו ( בש"פ 7458/16 מדינת ישראל נ' פלוני (26.09.2016)).

ביום 28.12.2016, הוגשה בקשה שלישית מטעם המבקשת, להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 10.01.2017. ביום 4.01.2017, נעתרה השופטת א' חיות לבקשה, והאריכה את מעצרו של המשיב, ואף זאת בהסכמתו ( בש"פ 10175/16 מדינת ישראל נ' פלוני (4.01.2017)). ביום 23.03.2017, הגישה המבקשת, בקשה רביעית להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 10.04.2017. בהחלטתו מיום 26.03.2017, האריך השופט י' דנציגר

את מעצרו של המשיב בהסכמה, כמבוקש ( בש"פ 2697/17 מדינת ישראל נ' פלוני (26.03.2017)).

הימשכות ההליכים המשפטיים מעבר להארכת המעצר הרביעית, הובילה לבקשה חמישית, מיום 29.06.2017, להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 8.07.2017. ביום 29.06.2017, נעתר השופט ע' פוגלמן לבקשה, בהסכמתו של המשיב ( בש"פ 5270/17 מדינת ישראל נ' פלוני (29.06.2017)).

הבקשה להארכת המעצר ב-90 ימים נוספים

5.

ביום 25.09.2017, הגישה המבקשת בקשה שישית להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, החל מיום 6.10.2017. צוין בבקשה, כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מהמעשים המיוחסים לו ומנסיבות ביצועם: שעה שבמספר הזדמנויות, ולאורך תקופה, תקף המשיב מינית את בתו הקטינה, תוך התעלמות מהתנגדותה וכאבה, ואף טרח להזהיר אותה לבל תספר לאחרים על מעשיו. עוד הזכירה המבקשת, בהקשר זה, את מסכת האלימות, אותה הפעיל המבקש כלפי המתלוננת ובת נוספת. בנוסף, עמדה המבקשת על האמור בתסקיר שירות המבחן, המעיד על כי נשקפת מהמשיב מסוכנות משמעותית כלפי ילדיו בכלל, וכלפי בתו המתלוננת בפרט, וכן הפנתה להערכת גורמי הרווחה, לפיה קיים חשש לבריאותה הנפשית של המתלוננת, אם ישוחרר המשיב ממעצרו. אשר להתקדמות ההליכים בתיק, ציינה המבקשת כי עד למועד הגשת הבקשה, הסתיימה שמיעת ההוכחות, סיכומי הצדדים הוגשו, והתיק ממתין להכרעת דין.

הדיון בבקשה

6.

במהלך הדיון שהתקיים בפניי, ביום 1.10.2017, חזרה המבקשת על טיעוניה לעניין מסוכנותו של המשיב. בנוסף, מסרה המבקשת, כי במהלך סיכומי התביעה התבקש בית המשפט להרשיע את המשיב גם בעבירה של שיבוש הליכי חקירה, בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וזאת בגין שיחת טלפון שקיים המשיב עם המתלוננת, עובדה שהוכחה במהלכם של הדיונים המשפטיים.

מנגד, טען המשיב, כי חרף העובדה שכל הבקשות הקודמות להארכת מעצרו התקבלו בהסכמה, הוא סבור כי הזמן שחלף מאז נשמעו הסיכומים, מבלי שנקבע מועד להכרעת דינו, אינו מאפשר לו להסכים להארכה אחרונה זו. עוד טען המשיב, כי יש בהתנגדותו להארכת המעצר מעין מחאה על כך שטרם ניתנה הכרעת דין בעניינו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה להארכת מעצרו של המשיב, והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה של הבקשה להתקבל.

8.

כידוע, בהליך לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נדרש בית המשפט לאזן בין חזקת החפות העומדת לנאשם וזכותו החוקתית לחירות, לבין האינטרס שעניינו שמירה על שלום הציבור וביטחונו ( בש"פ 2235/17 מדינת ישראל נ' סלימאן (7.05.2017); בש"פ

3675/17 מדינת ישראל נ' פלוני (23.05.2017); בש"פ

9940/16 מדינת ישראל נ' פלוני

(29.12.2016)). במסגרת איזון זה, שומה על בית המשפט ליתן את הדעת למגוון של שיקולים ואינטרסים מתנגשים. מן העבר האחד, יש לשקול את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כפי שזו נלמדת מאופי העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען; את עברו הפלילי; ואת החשש מפני שיבוש הליכי המשפט והחשש להימלטות הנאשם מאימת הדין. מן העבר השני, יש לבחון את עוצמת הפגיעה בחירותו של הנאשם, הנובעת, בין היתר, מקצב התקדמות ההליך המשפטי בעניינו, וממשך הזמן אשר חלף מאז הושם הנאשם במעצר. כאשר קצב התנהלות ההליך אינו משביע רצון, תנוע המטוטלת לעבר זכותו של הנאשם לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר ( בש"פ

6109/17 מדינת ישראל נ' פלוני (17.08.2017); בש"פ

4251/17 מדינת ישראל נ' זאודי (18.06.2017); בש"פ

4166/16 מדינת ישראל נ' אבו רזק (25.7.2016).

9.

במקרה דנן, מיוחסות למשיב עבירות מהחמורות ביותר, ובכלל זאת עבירות מין קשות בבתו הקטינה ועבירות אלימות במשפחה. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיב, מעידות על עוצמת המסוכנות הנשקפת הימנו, שהיא לכל הדעות גבוהה ביותר. נזכיר, כי גם שירות המבחן קבע כי אין ביכולתו להמליץ על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב, בשל מסוכנותו הרבה ומורכבות הקשר בינו ובין משפחתו.

אשר להליך העיקרי, אין ספק כי הוא הגיע לשלב האחרון במובן זה, שפרשת הראיות הסתיימה, נשמעו סיכומי הצדדים, ולא נותר אלא להמתין להכרעת דינו של בית משפט קמא, ויש להניח ולקוות כי זו תינתן בתוך תקופת ההארכה המבוקשת.

10.

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים לכאן ולכאן, שוכנעתי כי נקודת האיזון בעניינו של המשיב לא השתנתה, וכי אין מקום לשקול, לעת הזאת, את שחרורו לחלופת מעצר. ער אני לחזקת החפות הנתונה למשיב, עוד טרם שנקבעה אשמתו. יחד עם זאת, אינני סבור, כי אף שחלפה תקופה ארוכה למדיי מאז נתון המשיב במעצר, יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. זאת, מששוכנעתי כי המסוכנות הנשקפת מן המשיב, אשר עומדת על רף גבוה, כפי שניתן ללמוד מהמעשים החמורים המיוחסים לו, אינה ניתנת לאיון, בשלב זה, בחלופה כלשהי, ולנוכח העובדה, כי ההליך המשפטי בעניינו של המשיב הגיע, הלכה למעשה, אל הישורת האחרונה.

11.

על יסוד האמור, החלטתי להיעתר לבקשת המדינה, והנני מאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, החל מיום 6.10.2017, או עד למתן פסק דין, בתפ"ח 22727-10-15, בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.