בש"פ 7471/12 מדינת ישראל נ. אבו חאלד רגייג

1.

בקשה רביעית במספר להארכת מעצר המשיבים בתשעים יום החל מיום 30.10.2012, או עד למתן פסק דין בת"פ 6884-05-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' אינפלד ).

2.

ביום 3.5.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום כנגד ארבעת המשיבים, ממנו ניבטת התמונה העובדתית הבאה: בעת הרלוונטית לאישום, ריצו המשיבים והמתלונן עונשי מאסר בכלא "אשל" בבאר שבע. על פי הנטען, התעורר בליבם של המשיבים חשד כי המתלונן הלשין בפני גורמי מודיעין הכלא כי הם מחזיקים בסמים. על כן, בשני מקרים שונים, תקפו המשיבים את המתלונן תוך שהם מכים, סוטרים וחונקים אותו. במקרה נוסף אחזו המשיבים במתלונן לבל יתנגד וקעקעו

על גופו כתובות באמצעות נשק קר. המשיבים אף איימו על המתלונן שישימו קץ לחייו אם יחשוף את המעשים. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו למתלונן חבלות חמורות, ונחרטו בעורו אותות בל יימחו. בגין מעשיהם אלה הואשמו המשיבים בתקיפה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; חבלה בכוונה מחמירה – לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; ואיומים – לפי סעיף 192 לחוק.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. פרט למשיב 2, הסכימו יתר המשיבים למעצרם עד תום ההליכים. משיב 2 שוחרר בתחילה ל"חלופת מאסר" בכתלי הכלא – שכן מרצה הוא עונש מאסר – ואולם בערר שהגישה המדינה לבית משפט זה נקבע כי המעשים המיוחסים לו מצביעים על כך שמשיב 2 אינו בוחל בביצוע מעשים קשים – ואף הוא הושם במעצר עד תום ההליכים.

משלא נסתיים משפטם של המשיבים תוך תקופת תשעת החודשים הקבועה בחוק, הגישה התביעה ביום 22.1.2012 בקשה להארכת מעצרם של ארבעת המשיבים ב-90 יום. ביום 25.1.2012 נעתר בית משפט זה לבקשה (בש"פ 651/12, כב' השופט י' דנציגר ). נקבע כי המסוכנות הנשקפת מהמשיבים גבוהה במידה כזו ששיקול התמשכותם של ההליכים אינו יכול לגבור עליה בשלב זה.

בחלוף 90 ימים, הוגשה בקשה שניה במספר להארכת מעצרם של המשיבים (בש"פ 3046/12). בהחלטתו מיום 7.5.2012 קבע השופט ס' ג'ובראן כי על אף שיש מקום לשיפור קצב שמיעת ההליך העיקרי, נקבעו שני מועדים לדיוני הוכחות, ובכל מקרה מסוכנותם של המשיבים מצדיקה הותרתם במעצר ל-90 ימים נוספים.

בקשה שלישית שהגישה המדינה להארכת מעצרם של המשיבים התקבלה אף היא על ידי (בש"פ 5606/12). בעוד שמשיבים 1 ו-3 הסכימו להארכת מעצרם, באי כוחם של משיבים 2 ו-4 התנגדו לבקשה, תוך טענה שהמשפט צפוי להימשך עוד זמן רב. בהחלטה לקבל את הבקשה צוינה המסוכנות המובהקת הנשקפת ממעשיהם של המשיבים, כמו גם העובדה שנקבעו 5 מועדי הוכחות לחודש ספטמבר, באופן הנותן מענה מסוים לסוגיית התמשכות ההליכים.

יוער כי בזמן שחלף מעת מתן ההחלטה בבש"פ 5606/12, הגיש משיב 1 בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, על רקע התקופה המשמעותית שחלפה מיום הגשת כתב האישום. בדחותו את הבקשה קבע בית המשפט המחוזי כי החלופות שהציע משיב 1 אינן מתמודדות כראוי עם המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, וכי משיב 1 אינו מעוניין במסגרת טיפולית אינטנסיבית ביחס לצרכיו ההתמכרותיים.

3.

כעת, משחלפו 90 ימים נוספים בהעדר פסק דין, מבקשת המדינה להאריך בפעם הרביעית את מעצרם של המשיבים ב-90 יום. לטענת המדינה, המעשים המיוחסים למשיבים מאופיינים בהיעדר גבולות ומעצורים, ומעל המסוכנות מתנוסס דגל אדום, שעה שהעבירות נעשו שעה שהמשיבים מצויים בכתלי הכלא.

באשר לקצב התקדמות המשפט, הבהירה המדינה

כי בדיונים שנערכו בחודש ספטמבר לא הצליחה התביעה לאתר את עדה האחרון – הוא המתלונן – וכי הוצא נגדו צו הבאה. כן ציינה כי על המתלונן הופעלו לחצים שלא להעיד. בסופו של יום אותר המתלונן ובית המשפט הורה על העדתו. עוד יצוין כי נדחתה בקשת המשיבים לפסילת המותב נוכח היחשפותו לנושא האיומים על העד. לגישת המדינה, התעכבות ההליכים בתיק נעוצה הייתה בקושי באיתור העד ובסירובם של המשיבים להעיד בטרם יאותר העד.

כעת קבוע התיק לדיון ליום 6.11.2012 לצורך תחילת פרשת ההגנה, כמו גם דיון אופציונאלי נוסף בשלהי נובמבר.

המשיבים, כל אחד מנימוקיו, מתנגדים לבקשה. לטענת משיב 1, שמיעת התיק הופסקה כאשר המתלונן לא אותר משך תקופה ארוכה, ויש בדבר כדי להצביע על היחלשותה של המסוכנות והצורך בשחרורו. אף לטענת משיב 2 יש לדחות את הבקשה. נטען כי מקום בו העיד עד התביעה האחרון, אין עוד חשש ממסוכנות או שיבושם של הליכי חקירה. הוסף כי אין די במועדים שנקבעו כדי לסיים את המשפט במהלך תשעים הימים הקרובים, וכי הארכת המעצר הינה החריג לכלל ולא הכלל עצמו. על פי משיב 3, בבואו לדון בהארכת מעצר רביעית, ייטה בית המשפט לשחרר את העצור שמשפטו נמשך כשנה וחצי. משיב 4 מצטרף לחבריו. נטען כי העיכובים בשמיעת התיק אינם נעוצים במחדלי הסניגורים, ועל בית המשפט ליתן מסר לתביעה כי לא ניתן "לגרור" את ההליכים עד אין קץ.

4.

בבואו להכריע בשאלת הארכת מעצרו של נאשם לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, שומה על בית המשפט ליתן דעתו לשניים אלה: האחד, קצב התקדמות המשפט, דהיינו דיוני ההוכחות בתיק העיקרי. נתון זה מדגיש את הצידוק בהמשך מעצרו של הנאשם, כאשר חזקת החפות עומדת לו. האחר – מסוכנותו של הנאשם על פני הדברים. שיקולי המעשה והעושה – אופי העבירה, עוצמת חומרתה ועברו הפלילי של הנאשם – מהווים כלי עזר לבחינת המסוכנות האמורה. ויודגש, אין המדובר בתלבושת אחידה לגדלים ומידות קבועים. חליפת דיני המעצר תיתפר למידותיהם הספציפיות של השיקולים הרלוונטיים, תוך בחינת ההשוואה ביניהם.

באשר לשיקול המסוכנות, קריאת עובדות האישום שהוכחו לכאורה, מגלה תמונה חמורה כלפי הפרט בדמות כל אחד מהנאשמים, ואף מדאיגה ומטרידה במישור הכללי יותר. הכאה אלימה במיוחד של שותף לתא המאסר על רקע היותו "מלשין", אחיזתו לבל ייברח וסתימת פיו לבל יקים קול זעקה – וכמובן מצויים אנו בשלב מקדמי – הינה תופעה שלדעת קשה לקבל, במיוחד כאשר הדברים נעשים תחת משמורת חוקית. הטלת אות קין פיזי בגופו של אדם, למען יידע כל אסיר שחברו לתא הינו מלשין, זועקת בשם עצמה. כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת בעניין הארכת מעצרם של המשיבים:

"המשיבים התנפלו על שותפם לתא במכות, חנקו אותו, ואף חרטו על גופו של הנפגע כתובות קעקע תוך שימוש בנשק קר. המסוכנות איננה גבולית, אלא ברורה. התנהגות זו לכאורה מעמידה סימן שאלה ברור ובולט בדבר האפשרות שהמשיבים יקפידו על תנאי השחרור מחוץ לכלא".

טענת הסנגוריה לפיה נחלשה המסוכנות משהסתיימה שמיעת עדי התביעה אינה משכנעת. באשר לטיעון לפיו המשיבים מסוכנים רק כקבוצה ולא כיחידים, יש בו להסיר מהם לכאורה אחריות אישית, ולהתעלם מהמשמעות של השתתפות בתכנית שכזו. שיקול המסוכנות עודנו בעל משקל רב.

ביחס לקצב התקדמות המשפט, הצדדים מסכימים כי אין הוא משביע רצון. בהקשר זה אין לקבל את הטענה שהמחדל עומד לפתחם של המשיבים משום שלכאורה הם הגורמים שהביאו להפחדת המתלונן מליתן עדותו. עדיין תפקידה של התביעה להציג את עדיה במשפט, ובענייננו מדובר בדחייה של חודשים לא מעטים, במהלכם נדחה המשפט מעת לעת.

במובן זה, שני השיקולים הרלוונטיים בעלי עוצמה.

עם זאת, בהיבט המעשי העד אותר והסתיימה פרשת התביעה. נדמה כי העובדה הדיונית לפיה מצויים אני כעת בפרשת ההגנה פועלת דווקא לטובת קבלת הבקשה. עם זאת, צודקת הסנגוריה שמלכתחילה לא היה צפוי משפט זה, על העדים והמחלוקות שבו, להימשך זמן רב במיוחד.

בנסיבות העניין, סבורני כי שיקול המסוכנות גובר. לצד זאת, החלטת המחוקק לפיה הארכת מעצר מעין זו – תשעים ימים נוספים מעל לתקופת מעצר של תשעה חודשים, וביתר שאת בהארכה הרביעית – נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט העליון, מלמדת כי תפקידנו גם לשמש גורם מפקח. במהלך הדיון לפני הבהירו הצדדים כי התיק קבוע לדיון אחד במהלך חודש נובמבר, עם אפשרות לדיון נוסף שאינו בהכרח מוסכם. בכל מקרה, שומה על בית משפט קמא כי יוסיף מספר תאריכי דיוני הוכחות מעבר להנחה שקבועים שני דיונים. אינני מתעלם מהמשוכות שביומן בית המשפט המחוזי, והקושי המעשי והלוגיסטי בקביעת מועדים בהם מופיעים ארבעה סניגורים. ואולם, אל לערכאה הדיונית לגלות אוזן קשבת מדי בנדון לנוכח השתלשלות ההליכים בהם בוטלו כחמש ישיבות עקב אי יכולתה של התביעה לאתר את המתלונן באותו שלב.

5 .

נוכח נימוקי לעיל, ובכפוף להערה האחרונה, הבקשה מתקבלת. מעצרם של המשיבים יוארך ב-90 יום החל מיום 30.10.2012, או עד למתן פסק דין בת"פ

6884-05-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.