בש"פ 3046/12 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצריהם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 3.5.2012 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 6884-05-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה ואיומים, וזאת בעודם מרצים עונש מאסר בכלא אשל. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בהסכמת המשיבים 1, 3 ו-4, ומאחר והם בלאו הכי מצויים במאסר, הם נעצרו ביום 15.6.2011 עד תום ההליכים. המשיב 2 שהיה עתיד לסיים את תקופת מאסרו במהלך החודשים העוקבים, ביקש לדחות את הדיון ההליכים בעניינו, וביום 10.11.2011 הורה בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר. ואולם, ביום 14.11.2011 קיבל בית משפט זה את ערר המדינה נגד החלטת בית המשפט המחוזי והורה (בש"פ 8338/11) על מעצר המשיב 2 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מעצר המשיב 4 הוארך בתשעים ימים בהסכמה ביום 23.1.2012, מעצרם של המשיבים 1, 2 ו-3 הוארך (בש"פ 651/12) בתשעים ימים ביום 25.1.2012, וביום 16.4.2012 הגישה המבקשת בקשה שנייה, זו שלפניי, להארכת מעצרם של ארבעת המשיבים בתשעים ימים נוספים.

קבעתי את הדיון בבקשה ליום 22.4.2012 ומשמצאתי כי במהלך תקופת ההארכה המבוקשת לא נקבעו מועדים לשמיעת משפטם של המשיבים, דחיתי את הדיון ליום שלמחרת והוריתי לבא כוח המבקשת לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועדים. הבקשה מטעם המדינה הוגשה, ואולם יומנו של בית המשפט לא אפשר קביעת מועדים כאמור בלא שתהיה כרוכה בביטול דיונים בתיקים אחרים שנקבעו. על כן, החלטתי לדחות בשנית את הדיון כדי לאפשר לאמונים על הדבר לטפל בסוגיית המועדים.

ביום 6.5.2012 הופיעו לפניי הצדדים והפעם הודיעה המבקשת כי בית המשפט המחוזי קבע במהלך תקופת ההארכה המבוקשת שני מועדי הוכחות – ביום 20.6.2012 וביום 11.7.2012 – וארבעה מועדים לאחריה. בנוסף, נקבעה ישיבת תזכורת ליום 28.5.2012 כדי לדון בטענות מקדמיות.

הלכה היא, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (ראו למשל: בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)). עוד נקבע בפסיקה, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו למשל: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ואופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם (ראו למשל בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

אמת היא כי במקרה שלפניי קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק אינה משביעה רצון, וזאת בלשון המעטה. הארכת מעצר מעבר לתשעת החודשים הינה החריג ומן הראוי כי מצבים אלה יובילו להחשת הטיפול בתיק ולעמידה קפדנית יותר על הצורך לסיימו בהקדם. הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים לא נועדה לשרת את התארכות ההליכים או לאפשרה. הארכת המעצר ניתנת מתוך תפיסה כי תשעת החודשים לא הספיקו לשם סיום שמיעת המשפט ומתוך הנחה כי הצדדים ינצלו את תקופת ההארכה לצורך קידום ההליכים.

ואולם, כאמור לעיל, נקבעה ישיבת תזכורת, אשר במהלכה עשויות להתברר נקודות המחלוקת בין הצדדים באופן שיהא בו כדי לקדם את שמיעת התיק באופן משמעותי, וכאמור לעיל נקבעו שני מועדים לשמיעת הראיות במהלך תקופת ההארכה המבוקשת.

יוצא אפוא כי שני השיקולים הנ"ל תומכים בקבלת הבקשה. זאת, לאור קביעת שני המועדים הנ"ל במהלך תקופת ההארכה המבוקשת ולנוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיבים.

יודגש כי הדרך תהיה פתוחה בפני המשיבים להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי ככל שיחול שינוי בנסיבות.

נוכח האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 3.5.2012 או עד למתן פסק דין בת"פ 6884-05-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

בית המשפט המחוזי מתבקש לעשות מאמץ נוסף כדי לקבוע מועדים נוספים לאלה שכבר נקבעו, וזאת במהלך שלושת החודשים הקרובים.