בש"פ 8338/11 מדינת ישראל נ. סלימאן אבו סולב

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מ"ת 6820-05-11 כבוד השופט א'

ואגו ) מיום 10.11.2011, בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

כנגד המשיב, ושלושה אחרים (להלן: האחרים ), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) חוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, במועד הרלוונטי ריצו המתלונן, המשיב והאחרים עונשי מאסר באותו בית כלא. בהזדמנויות שונות במהלך שהייתם המשותפת בין כותלי בית הסוהר תקפו המשיב והאחרים את המתלונן, חנקו אותו, סטרו לו, הכו אותו בפניו וברגליו בין היתר באמצעות כבל חשמלי וכינו אותו "מלשין". בהמשך לכך בהזדמנות אחת אחזו את המתלונן וגרמו לו חבלות חמורות

באופן שחרטו על ידיו את מספר הטלפון של קמ"ן בית הסוהר, את שמו ואת הכינוי "מלשין". במהלך ההתעללות המתוארת ניסה המתלונן לזעוק לעזרה אך המשיב והאחרים איימו עליו שאם ידבר יהרגו אותו. כך גם איימו עליו

כי יפגעו בו אם יספר אודות מעשיהם בספירת הבוקר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב והאחרים עד לתום ההליכים נגדם. לאור יתרת מאסרם, הסכימו האחרים למעצרם עד תום ההליכים. המשיב לעומתם, שהיה עתיד להשתחרר בסוף חודש אוגוסט, ביקש לקבוע דיון בעניין מעצרו. ביום 11.10.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי אכן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו אך מסוכנותו הינה נקודתית לרקע הספציפי של החיים המשותפים בתא הכלא. כן

צוין כי המשיב נעדר הרשעות קודמות בעבירות אלימות. לאור האמור הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן לעניין מסוכנותו של המשיב, וכן בנוגע לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

התסקיר שהוגש קובע כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת חוק מצד המשיב, וכי לא ניתן לקבוע בברור האם בכוחה של חלופת מעצר לצמצם סיכון זה. בתסקיר משלים שהוגש בעניין מפקח ספציפי שהוצע, נקבע כי החלופה המוצעת תתקשה להציב גבולות ברורים למשיב. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי יש לאפשר למשיב לנסות ולגבש חלופה טובה יותר. כך, ביום 10.11.2011 הציע המשיב ערב נוסף שיפקח עליו, ובית המשפט הורה על שחרורו לחלופת מעצר בפיקוחו של אותו ערב.

מכאן הערר שלפניי. בגדרו טוענת העוררת

כי מעשיו של המשיב מלמדים על מסוכנות גבוהה ומעלים חשש להתנהלות חסרת מעצורים מצידו. עוד היא טוענת כי המעשים המיוחסים לו מתאפיינים באכזריות רבה וכן בתעוזה הנלמדת מכך שנעשו תחת משמורת של שירות בתי הסוהר ואגב ריצוי עונשי מאסר בגין עבירות אחרות. הנסיבות בהן בוצעו מעשיו של המשיב, לדבריה, מלמדות על מסוכנות כללית המכוונת כלפי כל מי שלגביו יחשוד המשיב כי פגע בו. כמו כן היא טוענת, כי אין לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הדאגה לשלום המתלונן מצדיקה דווקא את שחרורו של המשיב. העוררת מפנה לאמור בתסקירי שירות המבחן, לפיהם רמת הסיכון הנשקפת מן המשיב גבוהה וטוענת כי נדרשים טעמים כבדי משקל, הנעדרים במקרה דנן, על מנת לסטות מהמלצותיהם השליליות בעניינו של המשיב.

המשיב סומך ידו על החלטת בית המשפט המחוזי, שהיא לדבריו מאוזנת וראויה בנסיבות העניין. הוא מדגיש כי עברו הפלילי נקי מעבירות אלימות וכי לדעתו קיים כרסום מסוים בראיות נגדו. לדבריו, החלופה שנמצאה טובה ומרוחקת ממקום מגוריו של המתלונן אשר ממילא נמצא בשלב זה בכלא. כנגד התסקיר הוא טוען כי מדובר בתסקיר המסתמך על נתונים עובדתיים בלבד והנעדר אבחון אישי פרטני.

כך למשל, אין כל התייחסות במסגרת התסקיר לעובדה שמעולם לא גילה אלימות או לכך שבעת ריצוי המאסר בפועל ניתנה לו האפשרות לצאת לעבודה כראיה להתנהגותו הטובה. לאור האמור מבקש המשיב לדחות את הערר ולאפשר לו להשתחרר לחלופת המעצר שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתסקירים מטעם שירות המבחן וכן שמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית עובדתית לכאורית להוכחת אשמתו של המשיב. כן נקבע כי הרקע לאישומים נגדו במסגרת התיק דנן, וכן האיום המפורש לפגוע במתלונן גם מחוץ לכותלי בית הכלא, מעידים על רמת מסוכנות גבוהה מצידו. קביעות אלה מקובלות עליי.

עם זאת, קבע בית המשפט כי מסוכנותו של המשיב ממוקדת וכי דווקא שחרורו עשוי להביא להרחקה בינו לבין המתלונן שתסייע לשמירה על בטחונו של האחרון. אין בידי לקבל קביעה זו. עצם העובדה שהמעשים המיוחסים למשיב נעשו כלפי אדם ספציפי ובנסיבות ספציפיות של שהייה בתא מאסר, אינה מלמדת על מסוכנות ממוקדת. עובדה זו מלמדת על מסוגלות לבצע מעשים חמורים ואכזריים ככלל, בנסיבות שעשויות להתעורר שוב (כגון סכסוך בין שותפים לתא). דווקא העובדה שהמשיב ביצע לכאורה את העבירות תחת פיקוחו של שירות בתי הסוהר, מצביעה על העדר מורא מצידו, כדברי העוררת, מפני רשויות החוק. לכך, מצטרפים תסקירי שירות המבחן אשר לא באו בהמלצה לשחרורו. אמנם, כפי קבע בית המשפט המחוזי, ההכרעה הסופית והאיזון הכולל בין השיקולים נותר בידי בית המשפט, אך סטייה מן התסקיר מחייבת לכל הפחות להצביע על טעם לכך. בענייננו, לא מצאתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי טעם שכזה. כמו כן יוער, כי אף "בחלופה המשופרת" שהתקבלה על ידי בית המשפט, הכוללת את פיקוחם של ערבים שנחקרו על ידי בית המשפט ונמצאו מתאימים ואמינים, אין כדי לשנות מדעתי. זאת, מאחר שלאור המעשים המיוחסים למשיב וכן לאור התסקירים, לא שוכנעתי שבכוחה של חלופת מעצר הנשענת על פיקוח אנושי, ויודגש – ללא איזוק אלקטרוני,

לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

אשר על כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת בזה. אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לתשומת לב שירות בתי הסוהר – יש לדאוג לכך שהמשיב יוחזק במעצר במקום בו לא יפגוש במתלונן המרצה כעת עונש מאסר בפועל.