בש"פ 7485/00 פאיז אלסאנע נ. מדינת ישראל

1.על העוררים הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע המייחס להם ולשניים נוספים (להלן - "הנאשמים האחרים") עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, יבוא סם והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, הגיעו העוררים ביום 27.7.00, סמוך לשעה 21.30, יחד עם הנאשמים האחרים לאזור צומת הערבה ונאות הכיכר. בזמן שהעוררים המתינו בצומת הערבה, המשיכו הנאשמים האחרים בדרכם למקום סמוך לגבול שבין ישראל לירדן. בדרכם משם נתפסו על ידי כוחות משטרה אחרי מרדף שבמהלכו השליכו שני שקים שהכילו סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 19.735 ק"ג. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא א' לרון), בהחלטתו מיום 17.9.00, הורה לעצור את הנאשמים האחרים ואת העוררים עד תום ההליכים: את הנאשמים האחרים - בהסכמתם; את העוררים - אחרי שמצא שיש ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס להם.

בא כוח העוררים ערר על ההחלטה. לטענתו לא די בראיות - שכולן נסיבתיות - כדי לשמש ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לעוררים.

2.הבסיס הראשון שעליו סומכת המדינה את טענתה כי בידיה ראיות לכאורה נגד העוררים הוא כי שהו באזור צומת הערבה, ככל הנראה במצפה תמר - שהוא נקודת תצפית על פני האזור - לפני תפיסתם של הנאשמים האחרים וכחצי שעה לאחר מכן, עד שנעצרו גם הם. הבסיס השני שעליו היא סומכת הן שיחות רבות - שלא הוקלטו ותוכנן אינו ידוע - בין מכשירי טלפון סלולריים של העוררים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין מכשירים של הנאשמים האחרים, סמוך לזמן בואם של הנאשמים האחרים לאותו מקום בגבול ישראל-ירדן וסמוך לאחר מכן. כמו כן היתה התקשרות מן המכשיר של אחד העוררים למספר טלפון בירדן, סמוך לזמן זה, וכמעט באותו זמן היתה גם התקשרות ממכשיר של אחד הנאשמים האחרים לאותו מספר. חיזוקים לטענותיה מוצאת התביעה בסתירות ובשינויי הגירסה של העוררים לגבי סיבת הימצאותם במצפה תמר, שאינו מקום מגוריהם של בני השבט שהעוררים והנאשמים האחרים נמנים עליו.

אכן, הראיות שנסקרו לעיל מעלות חשד שהעוררים היו כרוכים עם הנאשמים האחרים לצורך מטרה שלא הובררה. העוררים שהו, כאמור, במצפה תמר אך לא ניתן הסבר אחד ומשכנע די צרכו להימצאותם שם; ועם זאת, אין לשכוח שמדובר במקום המרוחק, ככל הידוע, יותר מעשרה קילומטרים מן המקום שאליו באו הנאשמים האחרים. גם ההתקשרויות בין המכשירים הסלולריים מעידות, לכאורה, על קשר - שתכליתו לא הוכחה - בין העוררים לבין הנאשמים האחרים במשך פרק זמן, שנמשך כנראה שעות ספורות, שבסופו נתפסו הנאשמים האחרים. גם קשר זה מעורר חשד, אך לא יותר מכך. בנסיבות הפרשה הנדונה אין בהתקשרויות טלפוניות אלה, בין כשלעצמן ובין בהצטרפן להימצאותם במצפה תמר, כדי לשמש ראיות לכאורה להשתתפותם בעסקה של יבוא ושל החזקת סם מסוכן. אין בהן פוטנציאל ראייתי מספיק להוכחת אשמתם של העוררים בסוף ההליך הפלילי. (השוו: בש"פ 7389/96 שירזי אריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן ע"פ 351/80 שלמה חולי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3) 477, 484-483).

3.לפיכך, אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה לשחרר את העוררים מן המעצר, אם אין הם עצורים על פי החלטה בהליך אחר.