בש"פ 7588/09 יבגני זיגנשין נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) להיעתר לבקשת המשיבה ולעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

2.

נגד העורר ואחר הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה וכן תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום העורר היה מעורב בתגרה שראשיתה בפנייתו למתלונן לצאת לקרב "אחד על אחד". המתלונן נעתר לכך ובמהלך התגרה ביניהם שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בחזהו בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. למתלונן נגרם קרע בטחול והוא פונה לבית חולים שם נותח ואושפז. כעבור מספר ימים היה העורר מעורב באירוע נוסף בו תקף יחד עם האחר מתלונן נוסף (שנכח באירוע הראשון) בבעיטות ובאגרופים אשר גרמו למתלונן הנוסף חבלות של ממש.

3.

המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. היא טענה כי בידיה ראיות לכאורה הכוללות את הודעות המתלוננים והודאות הנאשמים, הודעת אדם נוסף שהיה נוכח בשני האירועים וכן דוחות פעולה ותעודות רפואיות. המשיבה טענה כי קיימת עילת מעצר נגד הנאשמים הן נוכח האלימות שבעבירות והן עקב החשש לשיבוש מהלכי משפט. המשיבה טענה בהקשר זה כי עצם העובדה שהנאשמים תקפו את המתלונן הנוסף יומיים בלבד לאחר הדקירה ביודעם כי ביכולתו לזהותם מקימה יסוד סביר לחשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט. המשיבה גם ציינה כי כאשר הגיעה המשטרה לביתו של העורר, לא פתח להם העורר את הדלת אלא עד לאחר שניתן צו חיפוש.

4.

לאחר דיון במעמד הצדדים וקבלת תסקיר מעצר נעתר כאמור בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועל עילת מעצר. בית המשפט עמד על המסוכנות הרבה הנובעת מהעורר שיזם את התגרה שבסופה דקירה בסכין וגרימת נזק גופני וכאשר לא חלפו שלושה ימים וכבר היה העורר מעורב באירוע אלימות נוסף. במסגרת בחינת עברו הפלילי של העורר עמד בית המשפט על גזר דין שניתן בבית המשפט לנוער שגם שם היה מדובר באירוע אלימות שמעורבת בה חבלה ממשית ועל הקושי לתת אמון בעורר שלא פתח את הדלת לשוטרים אשר הגיעו לביתו על אף בקשתם. באשר לתסקיר המעצר ציין בית המשפט כי אומנם ההמלצה היא לשקול בחיוב שחרור אך הדבר אינו עולה בקנה אחד עם נתונים רבים המנויים בתסקיר. ביניהם: העובדה שהעורר שולל את הצורך בטיפול; קושי של העורר להתייחס לדפוסי צריכת האלכוהול שלו כמו גם לגזר הדין הקודם ומעורבותו החוזרת באירועי אלימות; ההתרשמות מגישתו המניפולטיבית; וכן הערות שירות המבחן באשר למפקחות המוצעות. צוין לעניין זה כי האם נוקטת בגישה מגוננת על המבקש, ובין כך ובין כך לעת הזו יש קושי לשחרר את העורר גם בפיקוח מפקחים מצוינים. לבסוף קבע בית המשפט כי מדובר בעורר כבן 18 ונוכח החשש לשיבוש הליכי משפט ניתן יהיה בכל זאת לשקול שוב את שאלת מעצרו לאחר פרשת התביעה.

5.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני. בא כוח העורר, עו"ד דרחי, ציין כי בכוונת העורר להודות בעיקרי העובדות המיוחסות לו אך יש ליתן את הדעת לנסיבות האירוע כולו לרבות כך שבמהלך התגרה הותקף העורר קשות על ידי המתלונן. גם אם הדבר אינו מצדיק את דקירת המתלונן אין להתעלם מכך. עו"ד דרחי ביקש לעמוד גם על נסיבות חייו הקשות של העורר שעלה לישראל יחד עם אימו בשנת 2001 לאחר שקשריו עם אביו נותקו כשהיה בן 6. כמו כן נטען כי לאחר גזר הדין של בית המשפט לנוער השתתף העורר בפרויקט שבמהלכו הגיע לכל הפגישות עם חונך אישי מבלי שהיה מעורב בכל אירוע, כאשר האירועים נשוא ענייננו נערכו לאחר סיום הפרויקט – עובדה המלמדת על הצורך בצעדי טיפול ביחס לעורר נוכח השפעתם החיובית. מאחר שמדובר במעצרו הראשון של העורר, קיים חשש שמעצרו והשמתו בחברה עבריינית תפגע בסיכוי לשקמו. לטענת בא כוח העורר אין ענייננו בעבריין חסר תקנה ולראייה ההודאה שמסר העורר במשטרה. בא כוח העורר מזכיר גם את ההמלצה החיובית של שירות המבחן וטוען כי הסיכון הנשקף מהעורר ניתן לאיון ויש לאזן בין הסיכון לבין הצורך לצמצם את הפגיעה בחירות העורר ובמיוחד בשים לב לגילו הצעיר.

6.

באשר לחשש משיבוש מהלכי משפט טוען בא כוח העורר כי תקיפת המתלונן הנוסף לא נסבה סביב הרצון למנוע מסירת עדות, וגם התביעה לא טענה זאת, ולגבי אי-פתיחת הדלת למשטרה, העורר אכן הודה שפחד ולא ידע מה לעשות. כמו כן, הודגש כי, כאמור, ממילא בכוונת העורר להודות בעיקרי העובדות, כך שההוכחות לא תסבנה על ביצוע המעשים, אלא על נסיבות התגרה כולן וכך "ניטל העוקץ מפני עילת השיבוש". לבסוף טוען בא כוח העורר כי גם על פי הפסיקה ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח גילו הצעיר, היעדר עבר מכביד ונסיבות ביצוע העבירות, ומביא בהקשר זה, בין היתר, מדבריו של השופט זמיר לפיהם:

"בית משפט זה כבר התריע, ולא אחת, על החומרה הרבה הכרוכה בסכינאות כאמצעי ליישוב מחלוקות ולא אחת ראה בכך בית המשפט טעם מספיק למעצר עד תום ההליכים. אולם אין זה נכון או ראוי לומר כי בכל מקרה בו יש ראיות לכאורה לדקירה בסכין, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים. הכל תלוי בנסיבות. גם אם נקודת המוצא היא, כי אדם הנושא עמו סכין ומשתמש בו אגב ריב הוא אדם מסוכן, אפשר שהרקע והנסיבות יצביעו על כך שהמסוכנות אינה מגיעה עד כדי כך שגם חלופת מעצר, כגון מעצר בית מלא, לא ימנע אותה. לכן שומה על בית המשפט לשקול את הנסיבות בכל מקרה כדי לברר אם המסוכנות, או טעמים אחרים, מחייבים מעצר ושוללים חלופת מעצר. אני סבור כי מבחינה זאת המקרה הנדון הוא מקרה גבולי. העבר הפלילי של העורר, אף כי הוא משמעותי, אינו מכביד במיוחד, בהתחשב בסוג העבירות, מספר העבירות, העונשים שהוטלו עליו ומועד הביצוע של העבירה האחרונה. כך גם בהתחשב בנסיבות העבירה המיוחסת לעורר, ובחשש מפני אלימות של העורר כלפי אנשים אחרים, אם יוחלט להסתפק במעצר בית" (בש"פ 2206/99 פרדו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.4.1999)).

7.

המדינה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי.

8.

לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. ריבוי האירועים והעובדה שנעשו כמעט ברצף מצביעה על מסוכנות. מבחינתי, דנתי בערר זה כאילו אין מגעים להסדר טיעון, אך העורר הודה במשטרה. על אף כל מה שקבע, בית המשפט מוכן לשקול שחרור אחרי סיום פרשת התביעה, ובכך הלך כברת דרך לטובת העורר.

9.

הערר נדחה.