בש"פ 2206/99 שי פרדו נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב-יפו באישום של ביצוע עבירות אחדות. האישום החמור שביניהם הוא פציעה בנסיבות מחמירות תוך שימוש בנשק קר. לפי אישום זה, ביום 17.1.99 נכנס העורר לחנות מסויימת בחולון, ובעקבות ויכוח מילולי בינו לבין המתלונן, על רקע מחלוקת כספית, שלף העורר סכין ודקר את המתלונן שתי דקירות, אחת ברגל והשניה בגב, וכן גם דקר את בעל החנות ברגלו. כתב האישום מוסיף כי לאחר שהמתלונן ובעל החנות פנו בתלונה למשטרה, התקשרו העורר ואנשים מטעמו אל בעל החנות ודרשו ממנו כי ימסור בחקירתו הודעה שקרית בנוגע לאשמה המיוחסת לעורר. על יסוד כתב אישום זה, נתבקש בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט (השופטת ד' רייך-שפירא), לאחר שהציג ושקל את הראיות והשיקולים הנוגעים לעניין, סיכם לאמור:

"לנוכח חומרת עבירת הפציעה המיוחסת למשיב, ההדחה בחקירה, פחדם של המתלוננים מפני המשיב, בהצטברם לעברו הפלילי מחד מצדיקים מעצר עד תום ההליכים. מאידך, לא נעלם מעיני שמזה שנים מנהל המשיב אורח חיים נורמטיבי. על מנת להגיע ככל האפשר לאיזון וכדי שלא לפגוע בחירותו של המשיב מעל המידה הנדרשת, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לאחר שמיעת עדויות המתלוננים ועדותה של הגב' גליה פטיה".

2.המדינה הגישה ערר על החלטה זאת אל בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) ציין כי לעורר עבר פלילי מכביד, וכן תלויים ועומדים נגדו שלושה תיקי מב"ד המייחסים לו איומים ותקיפה. הוא הוסיף כי מעשה הבריונות המיוחס לעורר מלמד על מסוכנות, שלא פגה עם סיום פרשת התביעה. אמנם מוסכם כי הדקירות המיוחסות לעורר לא גרמו פציעה קשה, אולם המדיניות השיפוטית מצדיקה, במקרים של דקירה בסכין, מעצר עד תום ההליכים. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והחליט כי העורר יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים.

3.בערר שהוגש לבית משפט זה גולל בא-כוח העורר מחדש את הראיות, כדי להמעיט בחומרת האישום נגד העורר. עם זאת, נראה כי אין מחלוקת על כך שיש ראיות לכאורה לביסוס האישום, וכי האישום מקים עילת מעצר נגד העורר. לפיכך השאלה היחידה היא, אם ראוי בנסיבות המקרה לשחרר את העורר מן המעצר, לאחר שנסתיימו עדויות התביעה, כפי שהוחלט על ידי בית משפט השלום. בעצם, בא-כוח העורר מוכן להסתפק בחלופת מעצר. הוא מציע, כחלופת מעצר, מעצר בית מלא של העורר בצירוף ערבויות ותנאים מגבילים, כפי שבית המשפט ימצא לנכון.

4.בא-כוח העורר טוען כי, מבחינה עקרונית, רק שני טעמים עשויים להצדיק את מעצר העורר: האחד - המסוכנות של העורר; השני - החשש מפני שיבוש הליכי משפט.

בנסיבות המקרה, טוען בא-כוח העורר, אין יותר חשש לשיבוש הליכי המשפט. עדויות התביעה נסתיימו. בא-כוח העורר הצהיר שלא יבקש מבית המשפט להעיד את עדי התביעה פעם נוספת. גם אין חשש מפני השפעה על עדי הגנה שכן, כפי שבא-כוח העורר הצהיר, להוציא העורר עצמו, לא יהיו לו עדי הגנה. אכן, בנסיבות המקרה אין חשש מפני שיבוש הליכי המשפט באופן שיצדיק את מעצר העורר. גם בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח כי אין חשש כזה, שיצדיק את המשך המעצר, ולכן הוא ביסס את החלטתו על המסוכנות של העורר.

המסוכנות של העורר נובעת מצירוף של שני גורמים: חומרת העבירה המיוחסת לו והעבר הפלילי שלו. אכן, לעורר יש עבר פלילי. אך, טוען בא-כוח העורר, אין זה עבר פלילי מכביד. העבירה האחרונה בה הורשע (איומים) בוצעה בשנת 1990. הוא מעולם לא ריצה עונש מאסר. מזה שנים יש לו עסק של תיווך, בו הוא מעסיק עובדים, והוא מנהל אורח חיים תקין. אכן, היו שלושה תיקי מב"ד תלויים ועומדים נגד העורר. אך בינתיים בוטל אחד מהם. לגבי שני תיקים אחרים, שאף עניינם הוא איומים, בא-כוח המדינה ציין כי הוכנה טיוטת אישום נגד העורר, והיא תוגש בקרוב לבית המשפט. אולם, אף כי בית המשפט רשאי בהליך מעצר להתחשב גם בתיקי מב"ד, יש להתייחס אליהם בזהירות, ומכל מקום אין להם אלא משקל נמוך. המסקנה היא, לדעת בא-כוח העורר, שאין בעורר מסוכנות במידה שתשלול את האפשרות של חלופת מעצר.

אכן, דומה כי בא-כוח המדינה, יותר מאשר הוא מדגיש את המסוכנות המיוחדת של העורר, הוא מסתמך על המסוכנות הכללית הנובעת מאדם המוכן לדקור אחר בסכין במסגרת סכסוך. אכן, יש בכך כדי ללמד על מסוכנות. בית משפט זה כבר התריע, ולא אחת, על החומרה הרבה הכרוכה בסכינאות כאמצעי ליישוב מחלוקות ולא אחת ראה בכך בית המשפט טעם מספיק למעצר עד תום ההליכים. אולם אין זה נכון או ראוי לומר כי בכל מקרה בו יש ראיות לכאורה לדקירה בסכין, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים. הכל תלוי בנסיבות. גם אם נקודת המוצא היא, כי אדם הנושא עמו סכין ומשתמש בו אגב ריב הוא אדם מסוכן, אפשר שהרקע והנסיבות יצביעו על כך שהמסוכנות אינה מגיעה עד כדי כך שגם חלופת מעצר, כגון מעצר בית מלא, לא ימנע אותה. לכן שומה על בית המשפט לשקול את הנסיבות בכל מקרה כדי לברר אם המסוכנות, או טעמים אחרים, מחייבים מעצר ושוללים חלופת מעצר.

אני סבור כי מבחינה זאת המקרה הנדון הוא מקרה גבולי. העבר הפלילי של העורר, אף כי הוא משמעותי, אינו מכביד במיוחד, בהתחשב בסוג העבירות, מספר העבירות, העונשים שהוטלו עליו ומועד הביצוע של העבירה האחרונה. כך גם בהתחשב בנסיבות העבירה המיוחסת לעורר, ובחשש מפני אלימות של העורר כלפי אנשים אחרים, אם יוחלט להסתפק במעצר בית, כפי שמוצע על ידי בא-כוח העורר.

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע את החירות ממעצר כזכות יסוד, לא יצר מהפיכה של ממש במדיניות המעצר של בית המשפט, ואני סבור כי אף אין הוא אמור ליצור מהפיכה כזאת. מאז ומתמיד היה בית המשפט אמור לאזן בין הצורך להגן על שלום הציבור ותקינות המשפט לבין הצורך להגן על חירות האדם. מה, אם כן, נשתנה עם חוק-היסוד? נראה כי השינוי העיקרי בתחום זה מתייחס למקרי הגבול. במקרים כאלה, אם נראה כי חלופת מעצר עשוייה לנטרל את המסוכנות של נאשם במידה רבה של הסתברות, מן הראוי, בהעדר טעמים אחרים למעצר, להסתפק בחלופת מעצר. לדעתי, המקרה הנדון הוא מקרה כזה.

לפיכך אני מחליט לקבל את הערר ולשחרר את העורר מן המעצר בתנאים מגבילים שיכללו מעצר בית מלא וערבויות שייקבעו על ידי בית משפט השלום. בא-כוח העורר הציע כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא (ולא יבקש שחרור ממעצר הבית לפני תום המשפט) בבית אחיו בהוד השרון. אך אפשרות זאת צריכה בדיקה על ידי בית המשפט, לאחר שתישמע עמדת המדינה.

אני מחליט, אם כן, להעביר תיק זה אל בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, על מנת שבית משפט זה יקבע את התנאים לשחרור העורר מן המעצר. העורר יישאר במעצר עד לאחר שבית משפט השלום יקבע את תנאי השחרור.