בש"פ 7591/04 איסלאם עבד אל חי נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' גרוס) לעצור את העורר עד תום ההליכים, על פי בקשה של המשיבה לעיון חוזר.

2.בחודש דצמבר 2003 הוגש לבית משפט קמא כתב אישום בו נטען, כי העורר ביצע עבירה של הצתה בניגוד לסעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, הצית העורר בשעת לילה מעון יום של ויצ"ו בעיר טירה. ההצתה התבצעה על ידי השלכתו של חומר דליק למבנה דרך אחד מחלונותיו. כתוצאה מן ההצתה נגרם נזק בסכום של 55,000 ש"ח. המשיבה עתרה למעצר עד תום ההליכים בד בבד עם הגשתו של כתב האישום. בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 29.12.03 התברר, כי לא קיימת מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ולגבי עילת מעצר. הוסכם, כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר, קרי מעצר בית מוחלט בביתה של אימו. בית המשפט (כבוד השופט ח' כבוב) אכן שיחרר את העורר על פי המוסכם. בסוף חודש יולי 2004 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר. בבקשה נטען, כי ביום 29.7.04 נמצא העורר מחוץ לביתה של אימו ונטל חלק בקטטה המונית בטירה. אנשי משטרה שהגיעו על מנת לטפל בקטטה זיהו את העורר במקום. לדבריהם, הוא נמלט יחד עם אדם אחר שאחז בידו אקדח. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לסיום משפטו.

3.דין הערר להידחות. אין זה המקום לדון בסוגיה האם קיימות ראיות לכאורה, שהרי הייתה הסכמה בעניין זה בעת הדיון הראשון. עם זאת נעיר, כי טביעת אצבע של העורר נמצאה על החלון של מעון היום שהוצת, הוא החלון דרכו הושלך החומר הדליק שגרם לשריפה. על פי גירסתו של העורר הוא לא ביקר מעולם במעון. ברי, כי יש בכך כדי להוות תשתית מספקת לקיומן של ראיות לכאורה. העורר מכחיש את טענותיהם של השוטרים באשר להימצאו במקום בו התרחשה הקטטה. בשלב בו אנו נמצאים, ולאור דבריהם של השוטרים, יש לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העורר הפר את הצו שהורה לו לשהות במעצר בית. אין מדובר בהפרה טכנית או הפרה קלה שניתן להתעלם מהן ולכן צדק בית המשפט המחוזי משהורה על מעצר עד תום ההליכים.

4.עניין אחד שעלה בדיון נוגע למצבו הרפואי של העורר. לטענתו, הוא סובל ממחלת הצהבת. בסיומו של הדיון ביקשתי שייערך בירור לגבי מצבו הרפואי של העורר. לעניין זה יכולה להיות השלכה, שעה שמוצגת השאלה האם להורות על מעצר עקב הפרה של מעצר הבית. היום הונח בפניי מסמך שנעשה על ידי רופא משטרתי ממנו עולה, בין היתר, כי אין מניעה לטיפול תרופתי במסגרת המעצר. משכך, אין במצבו הרפואי של העורר כדי למנוע השמתו במעצר, לאחר שנמצא כי הפר את האמון שבית המשפט נתן בו עת שציווה, בהסכמת המשיבה, על מעצר בית.

הערר נדחה.