בש"פ 3757/05 אברהם ענקרי נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט גורפינקל) מיום 12.4.05 לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

ב.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, הצתה והיזק בזדון.

ג.פרשה מוזרה ועצובה נגולה בתיק זה. על פי המתואר בכתב האישום, ב-22.7.04 ארעה תאונת דרכים בין הרכב בו נהגה המתלוננת לבין הרכב בו נהג בנו של העורר. בנו של העורר סירב למסור למתלוננת פרטים ואמר לה להמתין עד שיגיע אביו. העורר אכן הגיע, דרש ממנה להודות באשמתה בגרימת התאונה, ואיים עליה "חכי תראי מה אני אעשה לך". במועדים לא ידועים לתביעה, במהלך חודש אוגוסט, או בסמוך לכך התקשר המבקש – כנטען –פעמיים למספר הטלפון של המתלוננת, שאל אם היא מודה בתאונה ואמר כי אם היא ובעלה לא ישלמו את הנזקים, יתבע אותם. העורר הגיש תביעה לחברת הביטוח של המתלוננת, אשר הודיעה לו כי היא דוחה את תביעתו.

ב- 18.10.04 שלח בא כוחו של העורר מכתב דרישה למתלוננת לפיו היא נדרשת לשלם את הנזקים וכן שכר טרחת עורך דין, עד ליום 28.10.04.

בלילה שבין 18.10.04 ל- 19.10.04 ניקב העורר – כנטען –בעצמו או באמצעות אחר את כל גלגלי הרכב שחנה סמוך לדירת המתלוננת.

ב- 25.10.04 התקשר העורר – כנטען –או מי מטעמו לטלפון של המתלוננת, ואיים עליה באמרו לה "אנחנו נחתוך לך את הפנים, יא שרמוטה, לא רק את הצמיגים."

ב- 27.10.04 התקשר העורר – כנטען – או מי מטעמו למתלוננת באמרו לה "יש לך עוד 24 שעות".

בלילה שבין 1.11.04 ל- 2.11.04 הניח העורר, או מי מטעמו על רכבה של המתלוננת שקית ובה תרנגולת שחוטה.

בלילה שבין 10.1.04 ל- 11.11.04 ניקב העורר – כנטען – בעצמו או באמצעות אחר, במזיד, את כל גלגלי הרכב, ושפך צבע שחור על גג הרכב. ב- 12.11.04 התקשר העורר או מי מטעמו לטלפון המתלוננת וניתק. לאחר מכן התקשר פעם נוספת, ענה לו המתלונן, והעורר והוא אמר לו – כנטען – "מעכשיו התור שלך לסבול, לא רק של אשתך".

המתלוננת מכרה את הרכב המדובר, וב 6.1.05 נסעה ברכב אחר וחנתה סמוך למקום עבודתה. העורר או מי מטעמו – כנטען – שילח אש ברכב האחר, אשר ניזוק באורח קשה.

ב- 21.1.05 התקשר העורר – כנטען – או מי מטעמו למספרה של המתלוננת ואיים על המתלונן באמרו "זו רק ההתחלה, חכו למנה הבאה".

ב- 14.3.05 הניח העורר – כנטען – תיק ובו שני מכלי בנזין, קרטוני ביצים ועיתון בפתח דירתה של המתלוננת, ושילח אש במזיד בעיתון במטרה להצית את דירת המתלוננים. באותה עת לנו המתלוננת ובני משפחתה בדירה. מסיבה לא ידועה כבה העיתון והמכלים לא הוצתו. עד כאן – מכתב האישום.

ד.בית המשפט המחוזי סבר כי אף שבכל האירועים פרט לאירוע האחרון אין ראיות ממשיות הקושרות את העורר להן, הנה המעשה האחרון - ניסיון ההצתה בבית המתלוננת – שלגביו יש ראיות, הוא חוליה בשרשרת שחוליותיה מהודקות. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי די בנסיון ההצתה כדי לעצור את העורר עד לתום ההליכים ללא שחרור לחלופת מעצר, שכן מסכת ההטרדות והאיומים מצביעה על מסוכנות שלא ניתן להפיגה בדרך אחרת.

ה.העורר טוען, כי המדובר בסכסוך אזרחי קל ערך, והוא מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטוען כי בעת נסיון ההצתה שהה בביתו, והמתלוננים מעלילים עליו עלילות שווא. הוא מבקש חלופת מעצר.

ו.בדיון טען בא כוח העורר כי שולחו מכחיש כל קשר לפרשה ועומד על חפותו. הוגשו תלונות נגדו וכנגד משפחתו לאורך חודשים ונסגרו. המדובר באדם נורמטיבי, בעל משפחה, בעל טענת אליבי כי היה בביתו עם בני משפחתו. לטענתו, בוים הניסיון להצתה, וככל שהמדובר בטביעת האצבעות – היא נגנבה מביתו; אי אפשר כלל להיכנס לבית בו גרים המתלוננים. הוא חושש פן העדים הצפויים להעיד לטובתו פוחדים ומוטלת עליהם אימה. עברו הפלילי ישן ולא מהותי.

ז.באת כוח המשיבה הגישה קלסר של חומר החקירה, וכן תמונות שהופקו מתוך קלטת מצלמת הוידאו בבית המתלוננים ובה נצפה העורר, כנטען. על עיתון שהיה בעגלה שהוכנסה נמצאה טביעת אצבע שלו. להלן פירטה את השתלשלות הפרשה, וצמתי המפתח בה, ולא אאריך בכך.

ח.באת כוח המשיבה עמדה על הראיות המרכזיות, ולהלן אזכיר אותן ואת תגובת בא כוח העורר לפי הצורך.

(1) טביעת האצבע; לשיטת העורר נגנבה זו מביתו, והרי האדם שבתמונה עוטה כסיות.

(2) קלטת המצלמה, ובעיקר התמונות: לשיטת העורר, אין הוא האדם שבתמונה.

(3) העורר הכחיש במשטרה כל ידיעה לגבי כתובת המתלוננת, אך במשרדו נמצאה כתובתה. לשיטת העורר, הכתובת היתה במשרדו אך הוא לא היה חייב לזכור זאת.

(4) העורר נצפה בשעתו (נובמבר 2004) בסביבת המתלוננת רכוב על קטנוע.

(5) העורר הכחיש בתשאול שיש לו כובע גרב, אך כובעי גרב נמצאו במשרדו ובביתו. לשיטת העורר אין בכך דבר.

(6) העורר לא החתים כרטיס במקום עבודתו ב- 6.1.05, יום בו הוצת רכבה של המתלוננת. לשיטת העורר, היה בעבודה וגם הלך לבנק סמוך למקום עבודתו באותו יום.

(7) העורר שמר על זכות השתיקה והדבר מהווה חיזוק לראיות; לשיטת העורר אכן שתק כי הוא חשדן כלפי המשטרה, אך מלכתחילה הכחיש את מעורבותו.

ט.לשיטת באת כוח המשיבה, די בראיות בדבר האירוע ב- 14.3.05 (ניסיון ההצתה בבנין) וטביעת האצבע, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. בתשובה לשאלתי נאמר, כי אין למשיבה השערה באשר למניע המיוחס לעורר, שעל פניו נראה מוזר – כיצד קורה גלישה למעשים פליליים חמורים לכאורה בשל תאונת דרכים קלה של נזק באלפי שקלים.

י.עילת המעצר הנטענת היא מסוכנות; לשיטת בא כוח העורר יש מקום לחלופת מעצר.

יא.עיינתי בחומר הראיות וצפיתי בקלטת. מן הקלטת עצמה משחר יום 14.3.05 התקשתי ללמוד הרבה, אך התמונה הצמודה למזכר רס"מ באבקוף מ- 16.3.05, שהופקה מן הקלטת, ככל שיכולתי להתרשם בהביטי בה ובעורר שישב באולם, נראית לכאורה כתמונת העורר, וכמובן איני קובע מסמרות, אך זו התרשמותי. ראיתי גם את חוות הדעת באשר לטביעת האצבע. אוסיף כי מתשובות העורר באשר לנושאים השונים, לא יכולתי – על פני הדברים – להשתכנע. נראה לי כי הראיות לכאורה, במיוחד טביעת האצבע והתמונה, בצירוף לראיות הנסיבתיות האחרות, כגון צירופי מועדים רלבנטיים שהזכירה באת כוח המשיבה והעובדה שמאז מעצרו של העורר אין הטרדות, והחיזוק על-ידי השתיקה, די בהן בתחום הראייתי. עבירות הצתה מגבשות, על פי הפסיקה, עילת מעצר: בש"פ 6466/02 גרדשוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ריבלין); בש"פ 7591/04 עבד אל חי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט גרוניס).

יב.אטעים, כי ההתרשמות מן הראיות לכאורה לפרשת ניסיון ההצתה בבית המתלוננת, משליכה על ההתייחסות למכלול הפרשה. אכן, קשה כאמור להלום את התפתחות הדברים, ולמה ומדוע אירעו, אך אי אפשר שלא לחשוד כי יש קשר בין חוליות המקרה, תוך שבהמשך ייבחנו הדברים בכור השיפוטי בהתמודדות עם הראיות, הנבדקות בשלב המעצר על פי הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בהן ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (השופטת פרוקצ'יה)). מסקנתי היא כי יש ראיות לכאורה, וכי ישנה מסוכנות הטבועה בניסיון ההצתה, שאילו הצליח, ר"ל, נקל לשער את נזקו. זאת – למצער באשר לאירוע 14.3.05 אך אף מעבר לכך. האינטרס הציבורי בכגון דא אינו מאפשר לעת הזאת חלופת מעצר. מובן כי אם יהיו התפתחויות בהליך המשפטי שיצדיקו עיון חוזר, יוכל העורר לפנות לבית המשפט.