בש"פ 7593-23 בש"פ 7593-23

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה.

הטענה המרכזית שהועלתה בבקשה היא כי בא כוחם של המבקשים סבר שימי הפגרה אינם באים במניין הימים – בדומה לערעור בהליך אזרחי – ולא ידע שהדין שונה במקרה של ערעור פלילי. עוד נטען כי בזמן הכנת הערעור המבקשים הזמינו פענוח תצ"א, ממנו עולה, לפי הטענה, כי פסק הדין מבוסס על ממצא עובדתי שגוי. על כן, נטען כי סיכויי הערעור גבוהים.

המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, הבקשה הוגשה באיחור של למעלה מחודש ימים, כשהנימוק הנוגע לטעות בדין אינו מהווה "טעם ממשי" המצדיק את מתן הארכה. המשיבה הוסיפה כי המבקשים היו מיוצגים לאורך ההליך, ועל כן, לכל הפחות היה צריך להצביע על כך שמדובר בטעות סבירה. לבסוף נטען כי סיכויי הערעור נמוכים, וכי הטענות לעניין קבלת מסמך שלא הופיע בחומר החקירה נבחנה בפסק הדין בערעור ונדחתה.

עיינתי בטענות הצדדים ושוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. הצדדים אינם חלוקים על כך שהבקשה הוגשה באיחור, ולפי הטענה, הדבר נבע מטעות בדין. כפי שנקבע לא אחת בעבר, על מנת שטענה לטעות בדין תהווה "טעם ממשי" להארכת מועד, יש להצביע על שמדובר בטעות סבירה, או להראות מה נעשה על מנת למנוע את הטעות (ראו, למשל, בש"פ 6907/11 קניון שפרעם נ' מדינת ישראל (6.10.2011)). בעניין שלפניי מדובר בדין מוכר וברור. בנוסף, לא הובהר מה נעשה על מנת לבדוק את המועדים. אוסיף עוד כי שתי הטענות לא נתמכו בתצהיר. במצב דברים זה, הטענה מוקשית.

לא מצאתי שיש גם בנימוקים האחרים כדי להצדיק את קבלת הבקשה. הטענות לגבי קיומה של ראיה חדשה הועלו אף הן בכלליות, ובעיקר, מבלי שהובהר מדוע הראיה לא הוצגה במסגרת ההליך. יתר הטענות היו ערעוריות באופיין. בנסיבות אלה, ובשים לב למידת ההתערבות הנוהגת בהליכי ערעור ב"גלגול שלישי", לא מצאתי כי סיכויי ההליך הם כאלה שיש בהם כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה.

במכלול נסיבות אלה, הבקשה נדחית.