בש"פ 7597/13 מדינת ישראל נ. אושר מנטסנוט

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.11.13 (השופט נ' אבו טהה ) במ"ת 4661-10-13, בגדרה הוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. עיקרי הפרשה יפורטו להלן.

רקע

ב.

כתב האישום נגד המשיב – יליד 1994 – מייחס לו עבירות חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן החוק ), סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפה לחוק, סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפה לחוק, החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק, והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

כנטען בכתב האישום, ביום 17.9.13 הגיעו נ.י (להלן המתלונן ) וחבריו לאשדוד במספר כלי רכב; ברכב מסוג "ניסאן" ישבו ח.ק. ו-א.ב.א. ­(קטין), ברכב מסוג "הונדה" ישב ר.ג, וברכב נוסף ישב י.מ.. המשיב וחברו ר.א. (קטין) שהו באותו מקום וביקשו מן המתלונן וחבריו להגביר את המוסיקה ברכבם. משסירבו, קיללו המשיב ור.א. את יושביו והמשיב אף ניסה להיכנס לתוך הרכב. י.מ. קרא לחברו והם נסעו מן המקום ברכב הנוסף; משנסעו ניגשו המשיב ור.א. ליושבי הרכב מסוג ניסאן באמרם, כי הרכב הנוסף עלה בגלגליו על רגלו של המשיב. א.ב.א ו-ח.ק. עזבו את המקום ברכב הניסאן והמשיב ור.א. נכנסו למושב האחורי של רכב ההונדה ודרשו מר.ג לעקוב אחרי רכב הניסאן. ר.ג. הסיעם בסמוך לביתו של א.ב.א., שם חיכו לו בהתאם לבקשתו המתלונן, ח.ק. וא.ב.א. משהגיעו, החלו המשיב ור.א. – כנטען – לתקוף את השלושה במכות וסטירות. המשיב ור.א. אחזו – על פי הנאמר – במתלונן ובח.ק. והכניסום בכוח לרכב ההונדה, והורו לר.ג להסיעם לפרדס סמוך. בפרדס דרשו מהם, תחת איומי סכין, כסף מזומן בסך של 1,500 ש"ח. בסופו של דבר, המתלונן מסר להם 1,200 ש"ח אשר השיג מסבו ומאמו. לקראת סוף האירוע, כשיצאו כולם מרכב ההונדה, איימו המשיב ור.א. על המתלונן ועל ח.ק. כי אם ידווחו על האירוע, הם "יטפלו" בהם.

הליכי מעצר

ג.

עם הגשת כתב האישום ביום 2.10.13, הוגשה בקשה להארכת המעצר עד תום ההליכים (מ"ת 4661-10-13). בבקשה נטען לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומן של עילות מעצר וזאת נוכח האלימות החמורה שהיתה כרוכה בביצוע העבירה, החשש לבטחון הציבור וכן החשש לשיבוש הליכי משפט. צוין, כי לחובת המשיב גזר דין ללא הרשעה, וכן כי היה נתון לצו פיקוח של שירות המבחן בעת ביצוע העבירות. בנוסף, נטען כי אין זו הפעם הראשונה בה ר.א. והמשיב עוברים עבירות מסוג זה בצוותא חדא.

בדיון ביום 7.10.13 הודה בא כוח המשיב בקיומן של ראיות לכאורה, אך טען לחולשתן. עוד נטען כי עברו של המשיב אינו מכביד, וכי ניתן לשחררו למעצר בית אצל אמו בפיקוחם של אחיו ואחותו. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של המשיב. מן התסקיר שהוגש ביום 29.10.13 עולה, כי שירות המבחן התרשם לטובה מכך שהמשיב השלים 12 שנות לימוד ולימודי תעודה מקצועית. בנוסף, התרשם השירות מחוות הדעת החיוביות מהגורמים החינוכיים בבית ספרו וכן ממאמציו של המשיב לקדם גיוסו. לחובתו של המשיב זקף שירות המבחן את מעורבותו בעבר בעבירות אלימות, העדר שיתוף פעולה עם שירות המבחן לנוער, ושלילת נזקקות טיפולית בתחום האלימות. אמנם שירות המבחן העריך, כי המשיב "בעל רמת סיכון גבוהה לביצוע עבירות אלימות נוספות בעתיד", אולם נטען, כי יש בכוחה של חלופת המעצר לאיין מסוכנותו. עם זאת צוין, כי אין בידי השירות מידע בנוגע למיקום החלופה ביחס למקום מגוריהם של נפגעי העבירה, ומשכך לא בא במסקנה חד-משמעית ביחס לשחרורו של המשיב.

בהחלטה מיום 6.11.13 קבע בית המשפט כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בבית אמו בעיר אשדוד, בפיקוחם של אחיו ואחותו. צוין, כי עבירות סחיטה באיומים על דרך הכלל אינן מתאימות לחלופת מעצר בשל החשש האינהרנטי משיבוש הליכי משפט, אך אין בכך בכדי לשלול מקדמית בחינתה של חלופת מעצר ראויה. בית המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה, וכן כי יש חומרה יתירה במעשיו של המשיב, שכן נעשו בתקופת צו פיקוח שהוטל עליו (ת"פ (נוער אשדוד) 39966-04-11); על כן ציין בית המשפט, כי החלטתו לשחררו לחלופה שנבחנה על ידי שירות המבחן ניתנה "לא בלי התלבטות", אך צוין כי "לא מדובר במעשה שקדם לו תכנון, או מעשה סחיטה במובן הרגיל". כן נשקלו גילו הצעיר של המשיב ועברו הפלילי הלא מכביד, הכולל רישום ללא הרשעה מבית משפט לנוער.

הערר והדיון

ד.

בערר נטען, כי שגה בית המשפט קמא כששיחרר את המשיב לחלופת מעצר, שכן מסוכנותו הגבוהה, והעדר היכולת ליתן בו אמון, נלמדים מכך שמעשיו נעשו לכאורה בעודו נתון תחת צו הפיקוח ובגין תיק דומה בנסיבותיו. נטען, כי שגה בית המשפט קמא כשסיוג את עברו של המשיב כבלתי מכביד ומבלי שינמק חריגה מן הכלל הפסיקתי הקובע, כי עבירות סחיטה באיומים אינן מתאימות לחלופת מעצר. עוד נטען, כי בית המשפט שחרר את המשיב לעיר אשדוד, וזאת מבלי לברר את מיקומם ומצבם של נפגעי העבירה.

ה.

בדיון טענה עו"ד גורני למדינה כי נוכח המסוכנות אין חלופה יכולה לסכון, וכי גם שירות המבחן מצא אצל העורר דפוסי תוקפנות, ובעברו מעשים דומים שבוצעו זמן קצר לפני הפרשה דנא; החשש לשיבוש קיים, והיה גם איום על המתלוננים והעדים פוחדים ממנו. עו"ד שלו טענה למשיב, כי הוא נעצר רק לאחר שבוע מן המעשים ויכול היה לשבש אילו רצה; ויש ליתן משקל לנסיבות חייו הקשות של המשיב, עברו הפלילי המועט (ללא הרשעה), גילו ורצונו להתגייס.

הכרעה

ו.

השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא האם יש מקום לשחרור לחלופה כל עיקר. תסקיר שירות המבחן משרטט תמונה לא חיובית, לרבות רמת סיכון גבוהה, זאת אף כי החלופה שהוצעה תוארה כראויה. הפרשה בה מדובר חמורה ומכוערת. אף בית המשפט קמא התלבט. אכן, לפנינו הנחיית המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, שעל מעצר יוחלט בהיעדר דרך אחרת להפחתת הסיכון. על כן אין ידו של בית המשפט יכולה להיות "קלה על הדק המעצר"; אך חובתו, גם בכפוף ל"כוכב הצפון" של חיפוש חלופה ראויה, ליתן דעתו להגנה על שלום הציבור ולאינטרסים ציבוריים אחרים.

ז.

לא בקלות מתקבל ערר על החלטת שחרור, שבית המשפט קמא נתן עליה דעתו בעקבות תסקיר. אך למקרא התסקיר וגם גמר הדין בבית המשפט לנוער מיום 28.5.13, פחות מארבעה חודשים לפני הפרשה נשוא כתב האישום, לא ראיתי מנוס מקבלת הערר. באותו גזר דין נדון המשיב בשלושה תיקים, שנים מהם אלימות של ממש ואחד דרישת נכס באיומים. בית המשפט לנוער, אף שציין כי העבירות חמורות, שוכנע באי הרשעה נוכח "ההליך הטיפולי שעבר הנאשם ולאור השינוי בהתנהגותו ובתפקודו בקהילה", ועל כן הוחלט על מבחן, התחייבות ופיצוי. בתקופת המבחן נעברו לכאורה העבירות נשוא ענייננו; וכידוע רצידיביזם מגבש מסוכנות, שגם שירות המבחן נותן לה ביטוי. מה פירוש הדברים? כי קשה מאוד ליתן אמון במשיב, בעת הזאת למצער, גם אם נביא בחשבון את גילו ואת נסיבות חייו. נזכור כי בעבירות סחיטה באיומים הנטיה היא שלא לשחרר לחלופה (בש"פ 7759/08 מדינת ישראל נ' ולמר (2008)), אף שהדלת לטעמי אינה נעולה, אלא שהמשיב לכאורה חזר לסורו בכגון דא. לא אאריך דברים בעניין הראיות לכאורה, אך בית המשפט קמא קבע את קיומן, והנושא אינו בפניי. המעשים שבכתב האישום מכוערים, והקושי ליתן אמון – רב. אכן, המדובר בבגיר-צעיר, אך ההזדמנות שניתנה לו לא מכבר על פניה לא הטביעה חותם, וחבל.

ח.

אציין כי גם אילו נקטתי גישה מקלה יותר לא הייתי נוטה לאשר את החלופה שהוצעה, שכן – מבלי לפגוע במשמורנים בהם מדובר – זו משפחתו הגרעינית של המשיב, שמביתה יצא לעבירה וקשה לראותה כמציבה לו כיום גבולות. זאת, גם בלא שניתן משקל גדול לטענה בדבר מיקום המתלוננים באשדוד כשלעצמה.

ט.

התוצאה היא – לצערי – כי הערר מתקבל והמשיב ייעצר עד תום ההליכים. בנסיבות ראוי כמובן כי המשפט העיקרי ייערך בהקדם.