בש"פ 763/02 אושרי בן שמעון נ. מדינת ישראל

1.לפני שני עררים על החלטתו של כבוד השופט צ' גורפינקל מיום 20.1.02, לפיה הוחלט לעצור את העוררים עד לסיום ההליכים נגדם.

העוררים בבש"פ 763/02, אושרי בן שמעון ולירון בן שמעון (להלן: עוררים 1 ו2-) הם אחים. העורר בבש"פ 692/02 - הנאשם עמם - הוא עובדיה סנדר שייקרא להלן העורר 3.

2.העוררים נעצרו בעקבות תלונתו של רותם הולצמן, הבעלים של בית-בושת בתל-אביב. הולצמן העסיק בזנות כמה בחורות. תלונתו של הולצמן הוגשה זמן ניכר יחסית אחרי חלק מהארועים נשוא האישום. נראה שהולצמן לא שש לערב את המשטרה. הדבר הוא אך טבעי, בשל עיסוקו. את תלונתו הגיש רק כשהגיעו מים עד נפש.

3.המאשימה טוענת, כי בין פברואר לנובמבר 2001, נהגו שלושת העוררים להגיע לדירה בה התנהל "עסקו" של הולצמן. לעתים הגיעו לבד ולעתים הגיעו מלווים באנשים נוספים. הם נהגו לסחוט את המתלונן תוך שימוש באיומים ובאלימות כלפיו וכלפי הבחורות שעבדו במקום. עוד נהגו להתעמר בבחורות ולגרום נזק לרכוש. הם היו מגיעים לדירה ודרשו לקיים יחסי-מין עם הבחורות ללא תמורה. כך דרשו לעתים עבור עצמם ולעתים עבור חבריהם. הם התנהגו באופן ברוטאלי, ואיימו על המתלונן, אשר מתוך פחד איפשר להם לקבל שירותי מין ללא תשלום. הוא שילם לבחורות את חלקן. המתלונן נתן לעורר 2 ולעורר 3 סכומי כסף ניכרים כ"הלוואה". בעניינים אלה הואשמו העוררים בסחיטה באיומים, סחיטה בכוח והיזק בזדון. בין האישומים הראשון והשלישי קיימת חפיפה מסויימת.

4.האישום השני מיוחס לעוררים 1 ו2- בלבד. הוא נוגע לאירוע אלים שהתרחש, לטענת המאשימה, ב5.9.01- בסמוך לשעה 04:00 בבוקר. בן-דודם של העוררים 1 ו2-, אלעד שמו, הגיע לדירה במטרה לקבל שירותי מין. הוא השתולל בדירה ונדרש על-ידי המתלונן לעזוב את המקום. המתלונן ליווה את אלעד אל מחוץ לבניין ושם פגשו בעוררים 1 ו2-. עוררים אלה, ששמעו מה ששמעו מאלעד היכו את המתלונן, חבטו בפניו ובראשו באגרופים, הפילוהו ארצה והמשיכו לבעוט בו ולחבוט בו בעודו מוטל על הכביש. הם גרמו לו חבלות בכל חלקי גופו, שריטות ודימום בפניו. הם גם אמרו לו "רק עכשיו פתחת איתנו חשבון, רק עכשיו התחלת את הסיפור איתנו".

מאז אירוע זה לא חזר המתלונן לדירה והוא השאיר את ניהול המקום בידי חברתו הלנה.

ב10.9.01- פגש המתלונן בעורר השני וזה איים עליו כי ימשיך להגיע למקום ולגרום לנזקים וכדאי למתלונן לפצותם בכמה עשרות אלפי שקלים בגין הארוע מה5.9.01-, אחרת יגרום לסגירת הדירה.

5.בחודשים אוקטובר ונובמבר 2001, כך על-פי כתב האישום, בהזדמנויות שונות הגיעו שלושת העוררים לדירה, התפרצו פנימה ודרשו לקיים יחסי-מין עם הבחורות במקום, כשהתבקשו לעזוב איימו עליהן ועל בני משפחתן, אמרו שישרפו את המקום וישחטו אותן, ניפצו טלויזיות, גרמו נזק לרכוש ולדירה. העורר הראשון גם משך בשערותיה של אחת הבנות, ירק עליה ועזב את הדירה.

6.הערכאה הראשונה בחנה את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית למיוחס לעוררים. עיינתי אף אני באותן ראיות שהצדדים ביקשו ממני לעיין בהן, ומסקנתי כמסקנת הערכאה הראשונה.

לגבי ההתרחשויות עד ה5.9.01- הודעותיו של המתלונן הן בגדר ראיה לכאורה. העובדה שהעוררים היו "זוכים" ליחסי-מין ללא תמורה, נתמכת בעדויות בחורות שונות. כך גם העובדה שמאז ה5.9.01- לא שב המתלונן לעסקו.

לגבי ארוע התקיפה ב5.9.01-, עדות המתלונן אמנם עדות יחידה היא. ואולם, תחילת הארועים - התקרית עם אלעד - נתמכת בעדויות אחרות, וישנן ראיות לכך שהמתלונן חזר חבול. אני ערה לכך שבאחת מגרסאותיו של המתלונן הוא טען שאחרים ראו את תקיפתו ואותם אחרים טענו שלא ראו זאת. ואולם, באווירת הפחד שהטילו לכאורה העוררים, אין אני מייחסת משקל רב לעניין זה. העובדה שהמתלונן לא שב לעסק אחרי ה5.9.01- מהווה חיזוק של ממש לעדותו.

העובדת אולגה העידה על השתוללותו של העורר 1 במקום, לרבות תקיפתה, שבירת טלויזיה והשלטת אווירת טרור במקום, דבר שהבריח את כל הלקוחות.

7.העוררים בהודעותיהם הרחיקו עצמם מהדירה וכל הכרוך בה. העורר 2 שמר באופן כללי על זכות השתיקה. העורר 1 הכחיש מכל וכל הכרות עם המתלונן או עם מכון ליווי כלשהו, יחד עם זאת מחלק מתגובותיו ניתן להבין שהוא מכיר את המתלונן. העורר השלישי טען תחילה, שלא היה אף פעם במכון וכי אין הוא נוהג לבלות במכונים כאלה. בהמשך הודעתו הסכים שהוא היה 5-4 פעמים במכון לקבלת שירותי מין. לדבריו היו עוד כמה פעמים בהן ישב במכון עם המתלונן, בלי לקבל שירותי מין. הוא אישר שהוא חייב למתלונן כ2,000- ש"ח. אך לא מעבר לכך. בהמשך הודעתו חזר והתבצר בתשובה: "כל מה שהיה לי, מסרתי לך". נסיונם או נסיונם החלקי של העוררים להרחיק עצמם מכל הנוגע למכון, יש בו כדי לחזק את גירסת המתלונן.

8.בא-כוח העוררים 1 ו2-, עורך-הדין שרעבי, קובל על כך שהערכאה הראשונה לא התייחסה לתמליל העימות בין המתלונן לעוררים. אכן, בתמליל העימות טוענים העוררים כי המתלונן מעליל עליהם (ובכך הם דווקא מחזקים את גירסת המתלונן, לפחות בנושא ההכרות עמו). עיינתי בתמליל העימות. תמליל העימות איננו בגדר גירסה סדורה דבר דיבור על אופניו, ואינני רואה כיצד טענת העלילה שהושמעה באוזני במתלונן מחזקת את גרסאות העוררים.

9.בא-כוח העורר 3, עורך-הדין ציון אמיר, טוען שהערכאה הראשונה דיברה על כל העוררים בנשימה אחת בלי לאבחן בין העורר 3 לבין העוררים 1 ו2-.

אכן האישום השני בענין התקיפה ב5.9.01- איננו מיוחס מדעיקרא לעורר 3. בתמליל שהוזכר לעיל מטיח המתלונן בעורר 3 שהוא איים עליו פעמים רבות. גם הבחורות מזכירות את שמו כמי שקיבל שרותי מין ללא תמורה.

מוכנה אני לקבל כי על-פי הראיות, חלקו של העורר 3 לכאורה קטן יותר, ואולם גם כלפיו יש ראיות בעניין איומים והבאת חברים שיקבלו שירותי מין חינם. בעניין החובות הכספיים, התמונה אינה בהירה די הצורך ואני מוכנה להתעלם, לצורך הענין, מטענת הסחיטה הכספית. בסופו של דבר, ישנן ראיות לכאורה נגד כל השלושה, אף שמקובל עלי כאמור, שחלקו של העורר השלישי לכאורה קטן יותר.

10.ומכאן לעילת המעצר: מעיון בחומר הראיות, עולה ששלשת העוררים הטילו אווירת פחד וטרור במכון. יתכן והעובדה שמדובר במכון לשירותי זנות הקלה על מלאכתם, משום שהמתלונן חשש לפנות לעזרת המשטרה עד שהגיעו מים עד נפש. מעדויות הבחורות עולה תמונה לפיה עשו השלושה במכון כבתוך שלהם. חברתו של המתלונן מסרה ברמזים שהיא פוחדת מהשלושה בלי לנקוב בשמותיהם, אך תוך ציון כי "אנחנו מדברים על אותם אנשים". היא הזכירה שוב ושוב שיש לה ילדה בבית ו"איימו עלי מספיק". עם כל זאת הוסיפה כי המתלונן איננו משקר ואיננו ממציא סיפורים. אווירת הטרור שהטילו העוררים - מי יותר ומי פחות - היא היא העילה המרכזית למעצרם עד תום ההליכים. מי שלכאורה סחט אחרים באיומים, מועד הוא בעיני לאיים על מי שהתלונן נגדו, ועל עדים. קריאת העדויות מעלה חשש ממשי ביותר שאם יהלכו העוררים חופשי, הם ימשיכו להטיל חיתתם על המתלונן ועל העובדות, הפעם - לא כדי לסחוט שירותי-מין, אלא כדי לסחוט שתיקה במשפט.

איני סבורה שיש מקום לשחרר עוררים אלה לחלופת מעצר.

11. הערר נדחה.