בש"פ 7659/09 מרדכי יצחק נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות.

1.

המבקש הועמד לדין בבית המשפט המחוזי במחיפה, יחד עם נאשם נוסף. בכתב האישום, יוחסו לשניים עבירות של נסיון לחבול בכוונה מחמירה ועבירות נשק. שני הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, נשמעו ראיות התביעה וראיות הנאשם הנוסף. המבקש טרם העיד. בהמשך נערך הסדר טיעון בין המשיבה לבין הנאשם הנוסף, והמשיבה ביקשה להפריד את עניינו של המבקש. בית המשפט התיר את ההפרדה ובעניינו של המבקש הוגש כתב אישום מתוקן. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה לביטול כתב האישום המתוקן. בנוסף טען המבקש כי בית המשפט נחשף לראיה בלתי קבילה ולכן יש להעביר את המשך הדיון בעניינו למותב אחר. שתי הבקשות נידחו על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' בר-זיו).

2.

ההחלטה בבקשה ניתנה ביום 26.8.2009 במעמד הצדדים. עם מסירת ההחלטה הודיע המבקש כי בכוונתו להגיש ערעור לבית המשפט העליון ועל כן הוא מבקש שלא לקבוע מועד לדיון הוכחות לשמיעת ראיות המבקש. משכך נקבע התיק לתזכורת ליום 30.9.2009. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 24.9.2009, בד בבד עם ערעור הפסלות גופו. על פי האמור בבקשה "הסיבות שבעטין מוגשת בקשה זו אך עתה הינן נסיבות אישיות אשר לא אפשרו למבקש להגיש בקשה זו במועד". צוין בבקשה כי בית המשפט המחוזי אפשר למבקש להגיש בקשה זו תוך קביעת מועד לתזכורת ליום 30.9.2009. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

לאחר עיון בבקשה ובחומר המצוי בתיק באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי ערעור על החלטה בעניין פסלות יוגש תוך חמישה ימים מהיום שהודעה לבעל הדין החלטת השופט. מכאן שהיה על המבקש להגיש את הודעת הערעור עד ליום 31.8.2009. המבקש איחר איפוא בעשרים וארבעה ימים בהגשת ההליך. המדובר בפרק זמן משמעותי, במיוחד בשים לב לכך שמדובר בערעור פסלות. כידוע, על ערעור פסלות להתברר במהירות האפשרית, הן כדי להסיר כל צל ועננה הקשורים בטענת הפסלות, והן כדי למנוע שיבוש אפשרי של הדיון בערכאה הדיונית (ראו, יגאל מרזל ,

דיני פסלות שופט 332 (התשס"ו-2006)). מטעם זה, יש לנקוט משנה זהירות ואף צמצום מסוים בהיעתרות לבקשות להארכת מועד המוגשות במסגרת ערעור פסלות. אמנם, מ דובר בערעור פסלות במסגרת הליך פלילי, כך שלא נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד, אך גם בהליך הפלילי הכלל הוא שיש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)).

4.

הטעם לאיחור עליו מבוססת הבקשה דנן הוא נסיבות אישיות שלא פורטו. לא שוכנעתי כי טענה זו, שנטענה בעלמא, מקימה טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור של עשרים וארבעה ימים. הבקשה, המנוסחת בצורה תמציתית וכללית מאוד, אינה מסבירה מהן הנסיבות האישיות וכיצד מנעו הגשת ההליך בשלב מוקדם יותר. אוסיף כי טענת המבקש בדבר קביעת דיון תזכורת ליום 30.9.2009, אין בה כדי לסייע בידו. נראה כי קביעת התזכורת התבססה על ההנחה כי עד למועד זה יסתיימו הליכי הפסלות בבית משפט העליון. העובדה שהמבקש פנה לבית משפט זה רק בסמוך למועד דיון התזכורת רק מעצימה את מחדליו הדיוניים המשבשים את המשך הדיון בבית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף כי מעיון בכתב הערעור ובהחלטת בית המשפט דלמטה נראה, על פני הדברים, כי סיכוייו של ערעור הפסלות להתקבל אינם טובים. נוכח מכלול הדברים, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להארכת המועד להגשת ערעור פסלות.

הבקשה נדחית.