בש"פ 7659/11 סולי גבועה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' איינפלד) מיום 19.9.2011 במסגרת מ"ת 42572-08-11 במסגרתו הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אקדים ואומר: השאלה הקריטית בענייננו היא האם משקל הראיות לכאורה נפגע ("מכורסם"), עד שאין הצדקה למאסר. התשובה לשאלה זו תכריע את גוף הערר. לאחר בדיקת טענות הצדדים וחומר הראיות מסקנתי היא כי יש ראיות לכאורה (על כך אין למעשה מחלוקת), כי משקל הראיות לא נפגע, וכי קיימת עילת מעצר שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר. על כך מסקנתי היא כי יש לדחות את הערר.

כתב אישום

1.

ביום 28.8.2011 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירת חטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין ועבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין.

2.

על פי המפורט בכתב האישום, בין העורר ובין טארק אלטל (להלן: טארק ) קיים סכסוך אזרחי בנוגע לנזקים בדירה שכורה. בסמוך לחודש אפריל 2011 פנה העורר למתלונן, שהוא אחיו של טארק, ואמר לו כי הוא מחפש את טארק בהקשר לסכסוך. המתלונן השיב לעורר כי טארק והעורר צריכים לפתור את הבעיה ביניהם. בהמשך, במהלך חודש יולי 2011, הגיע העורר לחנות הבגדים בה עבד המתלונן בתל שבע. העורר ציין בפני המתלונן כי השכיר לאחיו, טארק, דירה והוא לא שילם על כך. בתשובה אמר המתלונן כי הוא ידבר על כך עם אחיו.

3.

בהמשך, בסמוך לתאריך 14.8.2011, קשר העורר, יחד עם מספר אנשים אחרים, קשר לחטוף את המתלונן לצורך סחיטתו. במסגרת הקשר הגיע העורר יחד עם שישה אנשים נוספים, שזהותם אינה ידועה למשיבה (להלן: החוטפים ), לחנותו של המתלונן בה שהה המתלונן באותה העת יחד עם אחיו הקטין. העורר נכנס לחנות יחד עם שלושה מבין החוטפים בעוד שלושת האחרים נותרו בחוץ. העורר ושלושת חבריו הכניעו את המתלונן, חנקו אותו, קרעו את חולצתו, כיסו באמצעותה את עיניו, הניחו מספריים על צווארו ומשכו אותו בכוח לעבר כלי רכב. בהמשך הועבר המתלונן לוואדי ושם הוא נקשר לעץ. בשעה שהמתלונן היה כפות לעץ, נטלו ממנו החוטפים סכום של 4,000 ש"ח, שני צמידים ומכשיר סלולארי. העורר התקשר לאחיו של המתלונן ואמר לו כי אם לא ישלם להם סכום של 88,000 ש"ח, הוא וחבריו ירצחו את המתלונן. כעבור שעה וחצי פנו החוטפים למתלונן ואמרו לו כי משפחתו אינה מתעניינת בגורלו והעבירו אותו למערה לידיהם של אנשים אחרים. בעת ששהה במערה הוכה המתלונן שוב ושוב על ידי חוטפיו בצווארו, בפניו ובידיו וכן ספג בעיטות בכל חלקי גופו. בתאריך 16.8.2011 העבירו החוטפים את המתלונן לידי חוטפים אחרים כשהוא חבול וכפות בידיו וברגליו. ביום 17.8.2011, וכתוצאה מהפעלת כוחות שיטור רבים, שוחרר המתלונן מידי חוטפיו.

הליכי המעצר בעניינו של העורר

4.

עם הגשת כתב האישום הוגשה נגד העורר בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בבקשה פורט כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית. ראיות אלה כוללות, בין היתר, אמרות של המתלונן ושל אחיו הקטין, תמונות של החבלות על גופו של המתלונן, אמרות של בני משפחת המתלונן ששוחחו עם החוטפים, ועוד. עוד פורט בבקשה כי נגד העורר קיימת עילת מעצר המקימה חזקת מסוכנות וכן חשש מפני הימלטות מהדין. לעורר, כך פורט, עבר פלילי הכולל 11 רישומים קודמים בגין עשרות רבות של עבירות ובכללן עבירות רכוש, אלימות, הפרת הוראה חוקית ובריחה ממשמורת חוקית.

5.

בדיון ביום 11.9.2011 בפני השופט איינפלד בבית המשפט המחוזי, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה במובנן הטכני אך טען כי בתיק קיים כרסום מהותי בראיות עד כדי השמטת הקרקע תחת כתב האישום. לטענתו, יש פגם בכוח הראיות בכל הנוגע לחטיפתו של המתלונן ועל כן ביקש בחינה לשחרר את העורר לחלופת מעצר שיכולה לאיין את מסוכנתו.

6.

בהחלטה ביום 19.9.2011 בחן בית המשפט לפני ולפנים את מכלול הראיות שהוצגו בפניו. בית המשפט פירט את מכלול ההודעות במשטרה בנוגע לחטיפה, את מסדר זיהוי התמונות שבו הצביע אחיו של המתלונן על העורר, ראיות חיזוק נוספות, ביניהן, תמונות של המתלונן עם סימני קשירה, ועוד. בהחלטה נדחתה טענת העורר לפיה למתלונן יש אינטרס להגיש את התלונה כנגדו, מאחר והמתלונן הוא שוהה בלתי חוקי בארץ יחד עם בני משפחתו, ולכן מעוניין לשאת חן בעיני המשטרה. עוד פורט כי המתלונן ומשפחתו פנו למשטרה, עוד בזמן החקירה, ובכך הפלילו את עצמם כשוהים בלתי חוקיים, בניגוד לאינטרס שלהם. פנייתם נעשתה מתוך מצוקה ממשית בזמן אמת. בכל הנוגע לטענות בא כוח העורר שטען שנמצאו סתירות בעדויות בין בני המשפחה שעסקו בתיאור החטיפה, וכי נראה כי בני המשפחה תיאמו ביניהם את עדויותיהם – קבע בית המשפט כי אמנם נראה שבני המשפחה אכן שוחחו ביניהם על פרטי האירוע, וזאת מטבע הדברים בעת אירוע מסעיר שכזה. אך הדבר אינו פוגם בקשירת העורר לאירוע. על כן קבע השופט כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בית המשפט העיר כי אכן חסר בתיק זה מחקר תקשורת ראוי לשמו אשר יכלול איכון של השיחות, אולם מאחר והעורר לא הציג אליבי מוגדר ואין ראייה אובייקטיבית אחרת אשר תסייע בהכרעה בין הגרסאות לא נראה שפגם זה פוגם באיכות הראיות נגד העורר. בכל הנוגע לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי עצם החטיפה הממושכת וההתעללות לאורך זמן מלמדים על מסוכנות רבה מצד העורר. עוד נלקח בחשבון הפחד של המתלונן, עקב איומים שאוים לאחר עדויותיו במשטרה, המלמדים על חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט. בנוסף, פורט הרישום הפלילי של העורר הכולל עבירות רבות ואף הרשעות קודמות, לא מועטות, בשנים האחרונות, הרישומים הרבים המלמדים שהעורר אינו אדם שמורא החוק עליו. על כן דחה בית המשפט את הבקשה לשחרור העורר לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

הערר

7.

העורר חזר בעררו על טענותיו נגד דיות הראיות כפי שטען אותן בבית משפט קמא. לטענתו, המשטרה נמנעה מלברר את פערי הגרסאות בין העדים ואת החשש מתיאום עדויות בין בני משפחת המתלונן. עוד טען העורר כי לא נעשתה בחינה אובייקטיבית של העדויות או של פלטי שיחות ואיכונם. העורר הוסיף וטען כי המשטרה יצרה נזקים ראייתיים, שעה שקיימה מסדרי זיהוי כשלא היה בכך מקום ובניגוד לכללים. לדבריו שגה בית משפט קמא כשקבע כי פניית בני המשפחה של המתלונן למשטרה בזמן אמת מלמדת על מצוקתם האמיתית. הוא ציין כי אביו של המתלונן נעצר יום לאחר החטיפה, בשל היותו שוהה בלתי חוקי, ורק אז בחר לספר על החטיפה, עובדה המלמדת כי לא היה מדובר בפניה יזומה מצד בני משפחתו של המתלונן אלא בניסיון לשאת חן בעיני המשטרה. העורר מוסיף כי הפערים בין העדויות והחשש משיבוש מצד המתלונן ובני משפחתו לא קיבלו ביטוי בהחלטת בית המשפט וכי הפגמים בהתנהלות המשטרה אינם יכולים להיזקף נגד העורר. עוד הוסיף העורר כי אמנם עברו הפלילי של העורר מכביד, אך עיקרו בתקופת קטינותו, ומאז חלפו שנים רבות. על כן התבקש בית המשפט להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לרבות אפשרות של מעצר בית מלא תוך הרחקה מהאיזור ואיזוק אלקטרוני.

דיון והכרעה

8.

ב"כ העורר לא חלק, כאמור, על קיומן של ראיות לכאורה, אך טען לכרסום בהן. אקדים ואומר כי מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין העדר אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בהנחה שקיימות ראיות לכאורה - עולה מאליה מן הנסיבות שתוארו, והיא מקובלת עלי. מרכז הכובד של הדיון היה, כאמור, בשאלת הכרסום בראיות. בית המשפט המחוזי אפשר לב"כ העורר לטעון לפני ולפנים אודות פרטי הראיות, משל היינו בסיכומים לאחר שמיעת ראיות. נקודת המוצא לדיון היא לטעמי, וקשה לחלוק על כך, כי המתלונן אכן נחטף. סימני קשירה על כל גופו תומכים בכך. גם הסנגור אינו חולק על עובדת החטיפה. גדר הספקות הוא אם העורר היה בין החוטפים. קראתי את הראיות שבתיק. ניכרים דברי אמת כי היתה חטיפה ודרישת כופר. קשה להניח כי המתלונן ובני משפחתו בדו עלילה דווקא כנגד העורר כיוון שהם שוהים בלתי חוקיים והם למעשה קיבלו חסינות. מדוע שיעלילו דווקא על העורר? העדויות העיקריות – זו של המתלונן וזו של הקטין הן ראיות לכאורה מוצקות במידה מספקת.

9.

אני מוכנה להניח כי המשטרה היא שפנתה תחילה לאביו של המתלונן, לפני שהאחרון התלונן על החטיפה. עניין הפניה הראשונית כרוך, כך הוסבר בדיון שלפני בחומר חסוי. לכן מוכנה אני להתעלם מהנחה שהניח בית המשפט שעצם הפניה של שוהה בלתי חוקי למשטרה מעיד על מצוקה אמיתית. ועדיין, מתקשה אני לראות מדוע המתלונן (שזהה את העורר כאחד החוטפים לפי קולו) ואחיו הקטן שראה את החוטפים - יעלילו עלילה על העורר.

10.

אין מקום לעסוק בשלב זה בסתירות אלו ואחרות בין גרסאות בני המשפחה. זהות העורר כאחד החוטפים, ובעניין קונקרטי זה מדובר, לכאורה, מעוגנת בראיות בעוצמה מספקת.

11.

סוף דבר: הערר נדחה.