בש"פ 7665/11 שלמה מוזס נ. מדינת ישראל

לפני "בקשה להארכת זמן לערעור". המבקש עותר כי תינתן לו אפשרות "לערער לחמישה שופטים" על פסק-דינו של בית המשפט העליון מיום 5.10.2011, שבו נדחה ערעורו על הרשעתו בעבירות סמים ועל חומרת העונש שהושת עליו. אין בדין אפשרות לערער על פסק-דין של בית המשפט העליון, אך אני רואה בבקשה שלפניי כבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, יש להגיש בקשה לדיון נוסף תוך 15 ימים ממועד מתן פסק הדין (ולא ממועד המצאתו). טענתו של המבקש כי פסק-הדין לא הובא לידיעתו אלא כשיצא לחופשה מבית האסורים (בין התאריכים 21.10.2011-24.10.2011) אינה מהווה, כשלעצמה, עילה מספקת למתן ארכה, בפרט נוכח מאפייניו המיוחדים של הליך הדיון הנוסף, המכתיבים יישום נוקשה ודווקני בכל הנוגע לדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד.

המבקש – שהיה מיוצג בהליך הערעור, אך אינו מיוצג בהליך שלפניי – לא מצביע בבקשתו על הלכה משפטית חדשה וקשה שנקבעה בפסק-הדין, אשר אותה, לשיטתו, יש ללבן בדיון נוסף. מן הבקשה עולה כי המבקש עיין בפסק-הדין ואינו שבע-רצון מתוצאתו – מכאן רצונו "לערער" על פסק-הדין; אולם, הליך הדיון הנוסף לא נועד לצורך "ערעור" על פסיקת בית משפט זה (המהווה ערכאה אחרונה). עיינתי בפסק-הדין המפורט והמנומק של בית המשפט העליון, שניתן פה-אחד, ונראה כי סיכוייה של בקשה להארכת מועד להתקבל במקרה זה, קלושים.

אשר על כן, אין בידי ליתן הארכת מועד במקרה זה (אבהיר כי המבקש אינו נוקב בזמן שבו הוא חפץ להגיש בקשה לדיון נוסף, אלא הוא מבקש רק "שיתנו לו לערער"). הבקשה נדחית, אפוא.